מעניין מה יאמרו עליי במותי?
אני בעצמי לא יודעת איזה בן-אדם הייתי,
אומנם למראית העין חושבים שאני מאושרת ומרוצה,
אך אני יודעת שזה הכל אשליה ובכל זאת נאחזת בה,
אף אחד לא באמת מכיר אותי, אפילו לא אני, אנוכי,
בפנים הכל חשוך ורקוב, גם המוח וגם הלב העזוב,
מאיזושהי סיבה לא יכולה לבטא את אשר אני מרגישה,
וזה אוכל אותי, מדיר ממני שינה,
ליבי נרקב,נאכל מכל צדדיו,
לפעמים מקווה ומייחלת שמותי יהיה בעזרת ידיי שלי,
רק לי יש את הזכות לעקור את חיי,
אבל האומץ הוא זה שקשה לאזור,
טיפין טיפין הוא נאגר ומצטבר,
עד שיהיה שלם ומלא ביטחון,
רק אז אוכל להביא על עצמי את האובדון.