"העולם מתחלק לשתי סוגים של אנשים: מספרים ואישים, כך שהמספרים
הם הרוב המוחלט של העולם" אמר עומר לאיתי. "כולנו מספרים, מספר
במשרדי הממשלה או מספר בסטיסטיקה העולמית, מבחינת אוכלוסיה ועד
למספר המעשנים הארצי. בעצם כולנו נולדים מספרים ומתים מספרים,
גם כל האישים נותרים מספרים, אבל אותם זוכרים".
-"בואנה אחי מה אתה מזיין לי ת'שכל עכשיו על מספרים?! אתה שוכח
שנכשלתי בבגרות במתמטיקה?" ענה לו איתי.
-"סתם, סתם. מצטער, חשבתי בכל רם". אמר עומר והמשיך לחשוב על
הנושא. רק שעכשיו הוא חשב על כמה המספר של איתי מטומטם ואיך
הוא בחיים לא יצליח לעלות לדרגתם של האישים. אישים כמו אלברט
איינשטיין ואדולף היטלר. אדולף היטלר... אולי זוכרים אותי
לשמצה אבל זוכרים אותו! הוא איש חשוב ורציני בהיסטוריה של
העולם. עומר התנער כשחש קנאה רגעית כלפי היטלר, וניסה להחליף
נושא. לא הלך לו. הוא המשיך לחשוב על כמה הקיום שלו לא חשוב
ושאם הוא ימות אז זה לא ישנה שום דבר בסדר של הקוסמוס.
"בואנה, תראה את ההיא שם! בואנה היא כוסית! וואי, נראה לי אני
הולך לדבר איתה. כבר לא זיינתי חודש!" אבל עומר המשיך בשלו:
"האיתי הזה... מה אני עושה איתו בכלל? הוא כזה אידיוט! הוא בטח
לא חושב על הדברים האלה. בטח הוא לא מודאג מההשלכות של קיומו
על סדרי העולם. לא אכפת לו משום דבר חוץ מעולמו האישי." ובאותו
רגע הבין עומר דבר שגרם לו לקנאות קנאה עזה באיתי. הוא הבין
שבשביל להיות מאושר צריך להיות מטומטם. |