מוקדש לשאיין, למרות ואולי בגלל שהיא תרצח אותי על זה

נאום אחרון לסיכום:

'...גבירותיי ורבותיי, חבר המושבעים,' סיים התובע דיקסון בנימה
עייפה, 'לסיכום דברי, אינני חושב שיש פה מקום לספק ולהתדיינות.
בעדותה שלה, כאן על הדוכן, ד"ר מאנוס הודתה בפני בית המשפט
ברצח טרל וויליס. אינני רואה פה שום סיבה לספק. אני משוכנע
שכאשר יורה לכם כבוד השופט להגיע להחלטה, אתם תעשו את ההחלטה
הנכונה ובסמכות שניתנה לכם על ידי מדינת טקסס תחליטו לשלוח
אותה לכיסא החשמלי. תודה רבה לכם'.
קמתי ממקומי בדאגה. לא משנה כמה פעמים אגיד את זה, דיקסון
הארור ימצא דרך לגרום למושבעים להתעלם מזה. לא משנה. מולי ישבו
שנים עשר בני אדם, שבעה גברים וחמש נשים והיה עלי להאמין
שבעולם הזה יש צדק.
'גבירותיי ורבותיי המושבעים,' אמרתי, 'אני משוכנע שתסכימו
איתי, בהיותכם אנשים אינטליגנטיים, שעמיתי התובע המחוזי ניסה
פעם נוספת להציג את דבריה של ד"ר מאנוס באור שונה לגמרי ממה
שבאמת אמרה. כאן, על דוכן העדים ותחת שבועה מחייבת לומר את
האמת, כל האמת ואך ורק את האמת, הודתה ד"ר שרלין מאנוס שלא
צרבה את קצה העורק המנוקב של מר וויליס המנוח לאחר שעצרה את
הדימום. לפי עדות מומחה מטעם התביעה צריבת עורק כדי להבטיח שלא
תהיה פריצה מחודשת היא תהליך מסובך הגוזל זמן רב וגורם לא מעט
סבל אם החולה, כמו טרל וויליס למשל, אינו במצב המאפשר הרדמה.
ד"ר מאנוס בחרה שלא לצרוב את העורק. לפי הרישומים הרפואיים
שלה, ארבעים ושלוש פעמים בעבר נדרשה הרופאה המזהירה הזו להחלטה
דומה והחליטה שלא לצרוב את העורק וכל אחד מארבעים ושלושה
המקרים התברר כהחלטה נכונה. העורק הבריא כמו שצריך ואיש מאלה
לא מת כתוצאה מדימום פנימי. ד"ר מאנוס הודתה ברשלנות רפואית.
כולכם ראיתם אותה עומדת כאן בדמעות ומודה שהחליטה החלטה שגויה.
אז מה? הרופא איננו אלוהים ולא תמיד הוא יודע מה נכון לעשות.
כל בני האדם עושים טעויות. כן, ד"ר מאנוס טעתה והדבר עלה למר
וויליס המנוח בחייו. אין ספק שזו עובדה מצערת. אבל מנגד עומדת
קריירה רפואית ללא רבב. כאן בקהל יושבים אנשים רבים שחייבים את
חייהם לשרלין מאנוס את החיים שלהם. זו היא רופאה מיומנת
שמתמודדת עם עשרות מקרי טראומה מכנית ופציעות קשות בשבוע, בחדר
המיון היחיד בטווח של מאה וחמישים קילומטרים לכל כיוון, חדר
מיון שסובל ממצוקת כוח אדם נוראה. זו רופאה שעוברת דרך קבע על
שעות העבודה המוגדרות שלה בלי לדרוש תוספת תשלום. זו היא
הרופאה שאני מעוניין שתטפל בי אם חס וחלילה יקרה לי משהו. זו
אישה שעשרות אנשים מפקידים את בריאותם, את חייהם, בידיה בכל
שבוע. שמעתם את משפחתה - זו היא אישה נאמנה, חברה אמיצה ועזר
כנגד לבעלה, אם נפלאה לשלושת ילדיה. זו היא אישה שאנחנו צריכים
לעמוד כאן ולהצדיע לה. זו היא גיבורה בשר ודם. כיצד אפשר לטעון
שהיא רוצחת? למה? כי היא טעתה? קיבלתם תיאור מהימן של מצב חדר
המיון כשהגיע טרל וויליס אליו. שמעתם כיצד ניסו ארבעה רופאים
לטפל בתאונת שרשרת רצינית, בבוקר שנדרס על ידי הסוס שלו ובסופו
של דבר גם בטרל וויליס שהגיע עם פציעה מכדור של אקדח. נכון,
בבהילותה לטפל במצב הנואש הזה, שרלין מאנוס עשתה טעות. טעות.
מי מאיתנו לא טועה? תחת לחץ, כשאישה שמכונית נמחצה מתחת למשאית
מדממת במסדרון מאין רופא שיטפל בה, לא הייתם ממהרים גם אתם?
הדיבר הראשון, החשוב ביותר של שבועת היפוקרטס הוא 'ראשית אל
תגרום נזק'. אם יש צדק בעולם הזה, אם יש צדק בבית המשפט הזה,
אתם תשבו שם בחדר המושבעים ותשקלו את כל הראיות, העדויות
ותבינו את מה שאני ידעתי כבר מהרגע הראשון. שרלין מאנוס טעתה
וגרמה בשגגה למותו של טרל וויליס. בשל חוסר טיפול מסובך ברגע
בעייתי ולחוץ כשנראה שהעורק מחזיק מעמד תחת התפירה שרלין מאנוס
טעתה. אפשר להעמיד אותה לדין על רשלנות רפואית. אבל לא על רצח.
שרלין מאנוס לא עברה בכוונה תחילה על הדיבר הראשון. תודה רבה
לכם'.
חזרתי למקומי, נותן לחיצה קטנה לידה של מרשתי שישבה לידי
בעיניים דומעות. השופט סיים את ההליכים הרשמיים בעזרתו הנדיבה
של קצין בית המשפט. כולם קמו על רגליהם והשופט ולאחריו
המושבעים יצאו מן האולם. נתתי עוד לחיצה מעודדת לידה של שרלין
מאנוס וחיוך מעודד. הצדק ינצח, אמרתי לה במבטי בזמן שקצינה
ליוותה אותה בעדינות ובצורה מכובדת בחזרה אל תא ההמתנה. יצאתי
מהאולם ופניתי אל הקפיטריה. קניתי לי סנדוויץ' בשר קר וכוס קפה
ופניתי אל אחד השולחנות בפינה, שולחן שישב תחת שלט שאמר בשפה
הכי פשוטה בעולם "כאן כל מה שנאמר הוא תחת חיסיון משפטי".
'זה היה נאום מוצלח, חבר,' התובע המחוזי הארי דיקסון התיישב
לידי, נוגס בכריך משלו, 'אהבתי במיוחד את הקטע של 'אם יש צדק
בעולם'. אתה באמת יודע איך לדבר עם המושבעים. כמעט קנית
אותי'.
"אני באמת מאמין בזה, הארי," אמרתי לו.
'אני יודע,' הוא חייך, 'מאז היום הראשון שלנו בבית הספר
למשפטים ניסיתי להבהיר לך שאין צדק בעולם אבל אתה ממשיך להאמין
שהעולם הוא טוב'.
'אני חייב להאמין בזה,' עניתי לו, 'אחרת, בשביל מה אני עובד
בהיכלי הצדק?'
'אתה יודע שהיא עשתה את זה בכוונה,' הוא אמר לי, 'בדיוק כמוני.
היא ידעה שאם היא לא צורבת את העורק, הבחור מתפרק אחרי שלוש
שעות עם דימום פנימי מסיבי'.
'הארי...' אמרתי בזהירות.
'היי, חבוב,' הוא הצביע על שלט העץ, 'זה בסדר. ממילא לא יכולתי
להעלות שום טיעון עכשיו'.
'בסדר,' נאנחתי, 'כן. היא תפרה את העורק ולא צרבה ובכך סיימה
סטטיסטיקה של מאה אחוז שבהן ההחלטה לא לצרוב הייתה נכונה. כן,
היא ידעה שזה יהרוג אותו. הארי, עדיין. מה הצדק פה? אנחנו שמים
אותה, אישה שהצילה אלפי אנשים ממוות, אישה מגדלת שלושה ילדים
לתפארת, שמסורה לבעלה, שעוזרת לבנות הצופים להכין את העוגיות
המזוינות שלהן! והנה יש לך את טרל וויליס. לעזאזל, מה היה אורך
גיליון ההרשעות שלו? שבע? שמונה?'
'אחת עשרה' ענה הארי, 'שתיים נוספת פוסט מורטם מפי החברה
שלו'.
'היא כבר מסוגלת לפתוח את העיניים שלה?' שאלתי בתרעומת,
'לעזאזל, ארבע שעות לפני שירו בו הוא שלח את החברה האומללה שלו
לבית החולים עם פנס בכל עין, חבלות קשות, שלוש שיניים שבורות,
פצעים כאלה ואחרים ובאלוהים הארי, הצלפה מחגורה עם אבזם פלדה
בצורת סוס! מר וויליס היקר שלנו דרש סקס וכשהיא התלוננה על כאב
ראש הוא אנס אותה ואז קרע אותה לגזרים - או שאולי להיפך. מה
אתה היית עושה עם מלאך כזה היה נוחת לך לידיים?'.
'לוקח אותו לבית משפט על אונס, תקיפה בנסיבות מחמירות, גרימת
חבלה בזדון, תקיפה בנשק קהה,' ענה התובע המחוזי בלי להתבלבל.
'אתה נקניק,' עניתי בחיוך, 'איך שרדת בטקסס כל השנים האלה? אבל
עזוב את זה. ארבע שעות אחרי זה מגיע הבנזונה עם חור של כדור
בעורק הירך ישר לידיים של אותה הרופאה. לעזאזל, בנאדם. אז היא
לא צרבה את העורק המזויין? אז מה? פחות חלאה בעולם?'
'החוק קובע -' החל ידידי.
'אני יודע מה קובע החוק,' קטעתי אותו, 'אבל הארי, בשם אלוהים.
האם אנחנו מתעסקים פה בחוק או בצדק? האם מעשה רע אחד מוחק חיים
שלמים של עשיית טוב? האם טיפול לקוי אחד מוחק אלפי אנשים שהיא
הצילה את חייהם? זו היא אישה נפלאה, אימא נהדרת ורופאה מעולה.
איך אתה יכול לקחת אותה לבית משפט על רצח? זו אולי לשון החוק
אבל לא זו רוח החוק. באלוהים, הייתי עושה אותו דבר לו אני
במקומה וגם אתה. הארי, אם יש צדק בעולם היא תצא זכאית'.
'אמרתי לך,' הוא משך בכתפיו, 'אין צדק בעולם'.
'אני צריך לזוז', אמרתי, מסתכל בשעון הקיר, 'יש לי לקוח בעוד
רבע שעה'.
'דבר אחרון,' הארי חייך כשקמתי, 'זה היה האבזם, נכון?'.
'מה?' שאלתי בהפתעה.
'בטוח שאלת אותה איך היא גילתה מי הוא,' אמר חברי, 'זה היה
האבזם פלדה בצורת סוס, נכון?'
התיישבתי שוב, מניף אצבע לכיוון השלט, ואמרתי 'ברור שזה היה
האבזם. אלא מה?'.

שלושה ימים מאוחר יותר נעמדתי עם כולם כשקצין בית המשפט קרא
למושבעים להציג את גזר הדין שלהם. כתמיד ברגע ההכרעה, תקעתי את
מבטי ישר קדימה, מעל ראשו של השופט, אל הפורטרטים של ג'יימס
מדיסון, תומאס ג'פרסון וג'ורג' וושינגטון, שלושת החשובים
שבאבות המייסדים של אמריקה, פורטרטים שתלו מעל עותק של חוקת
ארצות הברית. אסור היה לי להציץ במושבעים. המתח יהיה גדול מדי.
'בסדר,' חשבתי, 'הם חייבים להבין שאין פה מקום להרשעה. צדק.
חייב להיות פה צדק'.
'באשמת רצח בכוונה תחילה,' קרא נציג המושבעים, ' אנו המושבעים
מוצאים את הנאשמת, שרלין מאנוס... אשמה'.
נשנקתי. נעצתי את מבטי בעוצמה באבות המייסדים ותהיתי מה היה
אומר ג'יימס מדיסון על הסיפור הזה. איך היו האבות המייסדים של
אמריקה רואים את המדינה שלהם היום? איפה הצדק? האם באמת אין
צדק בעולם?
'אנחנו נערער,' אמרתי לשרלין, שם יד על כתפה בעוד בית המשפט
מתמלא בהמולת קולות מרוגשים, 'אולי הם עשו טעות ולא קלטו. אבל
בית המשפט העליון יקלוט ואם לא הוא אז המושל של טקסס'. 'אנחנו
נערער ואת תזוכי'.
בעוד השוטרת מלווה אותה החוצה, הליטה ד"ר מאנוס את פניה בידיה
ונדה בראשה. היה ברור שהיא לא מאמינה עוד במערכת הצדק. הגנבתי
עוד מבט אל האבות המייסדים. האם תומאס ג'פרסון חשב שאי פעם
תגיע מערכת החוק שאותה הוא חזה לכזה קונפליקט? כאשר החוק אומר
דבר אחד והצדק דבר אחר לגמרי?
ואז חשתי את ידו של הארי דיקסון על כתפי. הנה מישהו שמרוצה
מפסק הדין.
'אמרתי לך, חבר,' קולו היה מלא חמלה, 'אין צדק בעולם'.