תמיד שומעים על הריבים האלה, הריבים מלאי הרעל והטינה,
הריבים שנמשכים שנים בדממה.
גם אנחנו הריבים האלה, הרבים לבלי סוף.

אני לא יודעת למה אני לא מתנערת מזה, בשעה שברור לי כלכך שאת
התנערת היטב כבר לפני זמן מה.
בוערת בי גחלת שמחכה למשהו, מחכה לקשור את הקצוות רק כדי שאוכל
ללכת משם, לנוס על נפשי.

אני עדיין שומעת דברים שאמרת, דברים מזוועים שלא מפתיעים אותי
בכלל,
זוועה ששייכת לך בדרך כלכך לא מחמיאה, אבל הולמת בכל זאת.
בעוד אני חושבת שחלק המאשמות שלך היו אמיתיות, נוברת אחורה
נזכרת בכל מילה של חומצה מנקבת, את מוכיחה לי אחרת.
את, לא הפסקת לדבר, דיברת עד שנגמר לך האויר והכחלת מתפקוד
לקוי של הריאות. את התהדרת בהילה של משכינת השלום, של משביתת
המלחמות.
את וההילה שלך לא שוות את חירחורי הרוק שלי.

איך מיהרת להטביע אותי באשמה.
קדושה מעונה, פחדנית, רחוקה, המקור לכל הבעיות שלך.
אני לא אומרת שאין לי חלק בזה אבל שכחת מאוד מהר שאת זו
שאחראית במידה בלתי מבוטלת.
כעסתי, והייתה לי כל זכות, ואני לא מצטערת על דבר.
אולי אני מצטערת על שלא ברחתי קודם, והשארתי אותך רחוק,
בצללים שלי.
את הטעויות שלי עשיתי בתום שהיה כל-כך אופייני לי.
את הטעויות שלך עשית בכוונה קפדנית ומרושעת.
ירית חצי עופרת מקשת מתוחה, ממרחק אפס.

וזה ההבדל בינינו, תמיד היה , כנראה שגם תמיד יהיה.

את שיקרת ,סילפת והשקת בנוזל רדיו אקטיבי
את כל מה שהיה חשוב לי,
את כל מי שהיה חשוב לי,
אותי.

עכשיו כשגדלנו, באותה החממה, אבל צמחנו לפינות אחרות, אני
יודעת בלב שלם שצדקתי, שכאבתי מהסיבות הנכונות, על הדברים
הנכונים.
עכשיו אני יודעת מי מבין שתינו היא פושטות עורות מלומדת.
אני תוהה מדי פעם, עוד כמה שכבות תפשטי לפני שתגעי למשהו
אמיתי,
למשהו חי.

אין בי שום רצון להשכין שלום שמימי, אין בי שום רצון להתחלה
חדשה.
אני רק רוצה לנקז עד הטיפה האחרונה את הנוזל הרדיו אקטיבי שלך
מתוך האדמה שלי, מתוך לב הרגבים.
אני רוצה את היכולת להסתכל קדימה ולבעוט אותך מהחיים שלי.
לתמיד.