נוסע באוטו גדול וירוק. נוסע בו רחוק, רחוק.
אני אראה שם את הים, ואת השקיעה. אולי אשכב לי על ענן, אלטף את
השמש,
ואשן.
בבוקר אקום עם ציוץ הציפורים, ולא בגלל הסיוטים. במקום שאני
הולך אליו אין סיוטים. יש שם רק חלומות טובים, על קשת בענן,
ועל פרפרים. כל כך הרבה זמן לא חלמתי על פרפרים.
החלומות שלי רק מלאים בשחור. ברעב.
אני כבר לא אוכל. לא באמת. מדי פעם אני מכניס משהו לפה. אבל
אני לא מרגיש שום טעם.
אני נוסע על ריק. הקיבה שלי כל הזמן זועקת. אבל אחרי כל כך
הרבה זמן, כבר לומדים להתעלם ממנה.
אני חלש. הגוף שלי בקושי סוחב. אבל זה לא משנה. אני לא רוצה
לאכול. אני לא רוצה לצאת החוצה, ללכת, אני לא רוצה לקום מהמיטה
בבוקר.
אני לא רוצה לישון.
כשאני ישן יש לי סיוטים.
כשאני ער כואב לי כל הגוף.
כשאני ישן אני מתעורר כל הזמן, שטוף זיעה.
כשאני ער אני מזיע מרוב קור.
בא לי להקיא. אבל אין לי מה.
צריך לאכול בשביל שיהיה מה להקיא.
אולי בסוף אני אתחיל להקיא את כל הרגשות האלה. את כל הזיכרונות
האלה. את כל הסיוטים.
ואז אני אלך לישון, ואחלום שאני ליד הים. מביט בשקיעה.
נשכב על ענן, מלטף את השמש, וחולם שאני ליד הים. מביט בשקיעה,
נשכב על ענן...
מלטף... את... ה... שמש... נרדם...
וחולם... ש... אני...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.