פנסי מכונית מהכביש העוקף את ראס מאייתים לי את הדרך. גיצגוצים
של לבנה מהבהבים לי תבניות מאדוות הרוח בים האדום. אני כמעט
ומסרב להתבונן. מנסה לראות אקראיות עם הכלי האפור הזה שמבנה
סדר לכל תופעה וכלל ליוצאים מהכלל.
לבד בסיני. מכרים מסביב, אישה אחת קסומה ומתח בלב.
מרותק לזהרורים במים, מרוסק מהצחוק שלה, מרוחק מהכל כבחלום
שאינך יודע לבטוח בהלך עלילתו, שמא יחשף כבלהה.

 

 נפש היא ניצוץ. של זוהר עצום. של אינסוף המכיל את הסופים
כולם. אנטי חומר. לבד בסיני. אישה אחת רחוקה ורגליים יחפות,
מלוהטות מחול צהריים. ניגון עגום של גיטרה אקוסטית ועצב בלב.
אתה מבשל לעצמך נזיד מרושע של הליכה במקום ושותה עד הכפית
האחרונה.
צאתכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון.
 מראה הראס מלמעלה משכיח את הזפת שאני שוחה בה לזמן מה.
נקיקים וסלעים וחמרה וכורכר פריך היו לי אתגר מנחם וממריץ
אינסטינקט. קבובות, כמו בגן. האוורסט המצרי מערפיל מרחוק. אלף
אלפי רגעים שאני לא זוכר.

 אחרון בסיני.
אני אוהב אותה.
אני מוותר על הגילוי הקריטי שלי באלף ואחד רגעים נכונים.
מיליון הזדמנויות להשטיח את רעדי ליבי. אני עוצר בתמרורי עצור.
לא עובר ברמזורים, מסתובב ומחפש את הצומת הבא. אסור לי לומר
לה. אסור לי לומר לה....
מהמון סיבות. וסיבה אחת משתלחת מעל האחרות בכיוון הנגדי.
  אמור לה.
ללחוש לה באוזן מבעד לרוח קדים רוגשת מחרישה. במונית החוצה.
ללחוש לה.

 בכתובה די אך בקושי. הרטרוספקטיבה המתמדת שלי מאיימת להתהפך
אחור, אותיות של העתיד לבוא. אני נשען על על הניבוי שבתפילה.
כל המיועד לקרות יקרה. היום השתדלתי בלשון עתיד, התעקשתי
להשליב את שיני הגלגלים; סיבה ומקרה.
השם; כוונה, סיבה, מטרה.
היום יצאתי להמציא דורון לקראת כלה. להתסיס ערפל של צלילים בה,
הרוחשת, הרוגשת, הפולשת, התולשת, החולשת, המכבשת, המגעשת.
כמיהה בי להותיר אצלה שבר ממני כשתהא רחוקה, פזורה. להגיש לה
שרטון מאחז בימות זרות.
לתת לה מלודיות זורקות אחור, כופתות בחיקן ימים של סער, באין
מגדלור להכווין לו, בלית סכר מיוסד בטון ללפות בו איזה פריר
שפיות.
 לבד ברכבת, רגליים פרוקות, לאות, ואישה אחת המאכלסת עורקים
בדוחק רועם. אין מנוח. אין מנוח.
לפרוס את הלחם, לגעת במשהו קצת מושלם.

 חיית המתכת, חיית הברזל,
 כלכך דומה שאני מתבהל.
הקרזול של מאיר, מסנוור אותי ברוך.
התלתלים של ענת, דוקרים אותי בסתר.
שירים עוקצים אותי בחפר. גלים טוגנים אותי אחור, בריזות שוברות
לי אפר.
 לבד על חוף פלמחים. גבישי חול מטביעים עצמם לדעת במרפקים,
ואישה אחת יפה, יפה, חולקת סדין בשמש.