ערן בחור מוזר. כך חשבתי לעצמי בעודי הולך בסמטאות השכונה
בדרכי לביתי.
אני מכיר את ערן כבר חמש שנים. בחור צנום וגבוה. בגדיו
המחויטים המבקשים להשיל עצמם מעל גופו שיוו לו מראה מבוגר מכפי
גילו. את פניו המכורכמות ליווה תמיד מבט רציני, שלא לומר רציני
מידי.
זכרתי אותו צועד בחדרו שבמשרד, מפינה אחת לשנייה, אוחז בעיפרון
המתנודד בין אצבעותיו בעצבנות יתרה, על אף שמדובר באדם רגוע
למדיי.
את מוזרותו גיליתי לראשונה כאשר בחנתי את כפות ידיו. אצבעותיו
הארוכות, על אף שהיו מטופחות, הסתיימו בציפורניים פחוסות, בפרט
באגודליו ועניין זה לא תאם את מראהו הארוך והדק. מראה הידיים
היה בשבילי אינדיקציה לאופיים של מי שפגשתי וראיתי. לא "חותם
המלך", אבל בהחלט סמן מרכזי, בדיוק כפי שהליכתם שימשה לי סימן
הכר למרצם. כשראיתי אדם צועד בכבדות וברפיון היה ברור לי שכך
יהיו גם "מעלותיו" בעבודה. בדרך כלל לא טעיתי.
על אף שמעולם לא שוחחנו על כך, ידעתי שאינו מרבה להיפגש עם
נשים. אולי הייתה זו ביישנותו, אולי ביישנותי, אבל הנושא לא
עלה ולפיכך גם לא הצעתי את עזרתי.
לפני כשנה הפתיע אותי ערן, כאשר ביקש ממני לדעת את דעתי על אחת
ממנהלות המחלקה שבמשרד. לי היה ברור שרצה לשמוע על מעלותיה
המקצועיות, אך אחרי שלושה משפטים ראיתי שעיניו מצפות לשמוע דבר
אחר. עד כמה שיכולתי להיות מנומס ועדין, הסברתי לו שאולי כדאי
לוותר על הרעיון, מאחר ולא תהיה ביניהם כל התאמה, אך הוא לא
שעה לעצותיי ולאחר מספר ימים עדכן אותי על האכזבה שנחל בפנייתו
אליה. כששאל אותי מדוע סברתי שאינם מתאימים, עניתי לו כי היא
בחורה מאד טמפרמנטית וחמה. חשתי שאיני יכול לומר יותר מכך.

עצרתי לקפה. בכל זאת, הספקתי "להזדהם" רק בכוס אחת היום. בחרתי
בכורסה הנוחה שבפינה, התרווחתי מלוא עומקה ובהיתי בתקרה
המחורצת. הרהרתי בכך שאת יום המחר אני פותח בבית הקברות,
בלוויה של אביו של זיו, חבר לעבודה שאני מאד אוהב. היה לי
עצוב. אינני מכיר את אביו, אבל חשבתי דווקא על הוריי, על עצמי,
על השנים שאינן מיטיבות איתנו.

זיו התקשר אליי בדיוק בזמן ששטפתי את הכלים של ארוחת הערב.
קשקשנו קצת, הטחנו זה בזה על כך שלא עמדנו בהחלטתנו לנסות
ולקדם מספר עניינים בעבודה וקבענו לשוחח על כך בתחילת השבוע
הקרוב. כבר אותתנו לסיום, אבל אז אמר זיו - "תשמע, אני מנסה
פעם אחר פעם להכיר לערן בחורות, אבל משום מה זה לא מגיע אפילו
לפגישת היכרות. הוא מתנהג באופן מאד מוזר".
לא יכולתי להתאפק.
"זיו, אני מוכרח לספר לך דבר משעשע. כשעמדנו בבית הקברות, בזמן
קריאת הקדיש על קבר אביך, עמד ערן לידי. בשלב מסויים הוא הביט
עליי, שאף ארוכות אוויר, עצם עיניו ואמר לי - אני מאד אוהב את
האווירה של בתי קברות".
"ואתה יודע מה"? הוספתי, "תהיה בן-אדם והזמן אותו לבית הקברות
לטקס גילוי המצבה".