ירדתי הבוקר
לבנק כדי לשלם
לבעל הבית את שכר הדירה

בדרך לבנק,
על בלפור,
עברתי ליד הכפיל של ההומלס
שדומה למהרישי

בניגוד להומלס המקורי
החיקוי
לא הושיט יד
וביקש כסף
וגם הכלב הקיטע
לא היה אתו
הוא נראה עייף מאוד וריח חריף
עלה ממנו

בכספומט זכרתי
לספור את הכסף
היות ואני לא ממש סומך עליהם
שייתנו את מה שמגיע
ונזכרתי שרוב האנשים
לא מטילים ספק בנאמנות הבנקים אליהם
אפילו לרגע

האיש מאחוריי
היה קצר בזמן ואמר לי
לסמוך על המכשיר
ולרגע רציתי להגיד לו משהו
אבל ויתרתי

כשהלכתי על רחוב הרצל
והפיקוסים נראו קצוצים ועגולים
ידעתי שיהיה לי יום נחמד

כשנכנסתי לבנק
מצב הרוח שלי קיבל תפנית חדה
והפכתי זועם וקר

Funkadelic
ניגנו לי באוזניים
את הפתיחה
מ- Maggot Brain
והכל הסתדר לי
יופי בתבניות הזעם
נגד המכונה

בזמן שעמדתי בתור
ונשמתי לאט
הבנק הקרין
על מסך גדול
פרסומות שהיללו
את העשייה החברתית
של העובדים בבנק
וחשבתי לעצמי שזה יפה
שלפני שנה הם פיטרו אלף אנשים
כשהרויחו מיליארד וקצת
ועכשיו
הם מחזירים להם בעבודה קהילתית מסורה

היה שם גם הבריון הטלוויזיוני החביב עלי,
משומן ולבוש היטב וזחוח
וכל כמה דקות
היה לצדו ילד אחר
והוא החליף עם הילד מבטים סגנון
"אני מבין את השובבות שלך
הכי טוב בעולם."

וכל הזמן הזה רציתי לאפשר לעצמי
להביא אתי נשק בפעם הבאה לבנק
ולקחת את המנהל בן ערובה
עד שיביאו את יאיר לפיד
להתנצל בפומבי על השקרים הגסים
שהוא מוכר להמונים

בדרך חזרה הביתה
הייתה לי תחושה ברורה של מוות
וכשעברתי שוב
על פני הכפיל מהרישי
הוא שכב על הספסל
מכוסה זבובים
והתחלתי לפחוד
שגם הוא הולך למות

נגעתי בו בבטן המלוכלכת
והיא הייתה קשה
ואז הוא הרים את הראש
מעט
והביט בי
בחיוך מלא שיניים צהובות
וסימן לי עם האגודל
OK

נשמתי לרווחה והמשכתי הביתה

אני צריך להודות
שאני נמנע
מלהכניס אותך פנימה
אל הדברים הקשים
ושזה מקשה על הטיפול בי

ישבתי בבית הספר הריאלי עם שלוש
נשים שבעות
והייתי מוקף
בראווה וניקיון ואנשים לבנים
ורציתי לעשות עם זה משהו
אז פשוט
ניקרתי את הגלגל הקדמי
ברכב של המנהל

סיפרת לי
שהחשק למין חזר אלייך
ושאם לא ייצא לך לממש את
התשוקה
פשוט תלכי לאמבטיה ותגעי בעצמך

ואני שמחתי בשבילך
ואמרתי לך
שאמרת את זה
בצורה שובת לב
כל כך
וקיוויתי בשבילך
שתמצאי איש או אישה
לחלוק אתם את החשק
ושיוקל לך

זיכרונות הילדות שלי
באים אליי
בלגיונות עטויי שריון
ומכוונים את החניתות
למרכז החזה שלי

הזיכרון הראשון מפלח אותי
ואני יכול לראות בבירור
את אח שלי
מכה באגרוף
בחלון הזכוכית
של הקן של תנועת הנוער
שהיינו בה

היינו אז בעוצמה הגדולה
של השנאה שלנו
והוא כעס על משהו
ואני זוכר את כף היד שלו
מתמלאת דם וזכוכית

הוא בכה בכי גדול
ומחה את הדמעות עם היד
המדממת
וכשהפנים שלו היו מכוסים דם
ובכי
עדיין לא יכולתי לעשות דבר למענו
ואחר כך הרגשתי רע
כמה ימים
ולא הסכמתי לדבר עם אף אחד

עכשיו, עשר שנים
מאוחר יותר
אני נזכר ומתבייש באדם
שהייתי
אז
ושואל את עצמי אם
אני אותו אדם היום

היום בחרתי לפגוע במישהו
שמנסה לגנוב ממני
בעיסוק האחר שלי

החלטתי לפגוע בו
אחרי שהבנתי
שכל דרך אחרת
לא תעזור
ושזה או אני
או
הוא

נפגשתי עם בן דוד שלי היום
אצלי בבית
וכשנתתי לו מתנה קטנה בצבע חום
הוא התפלא ושנינו ידענו
שהוא לא רגיל לנדיבות ממני

אכלנו צהריים יחד
ושוחחנו על לא מעט עניינים

הוא שאל
על הארוחה המשפחתית בפסח
ועל הדברים שאמרתי שם
וניסה להבין
אותי

אהבתי אותו ברגע הזה

כמו שבטח לא אוהב אותו עוד
ואולי עדיף ככה

שוחחנו היום
על זה שאני לא פוחד
ונראה היה לי
שאת דואגת לי

אמרת לי
שבטיפול
הרבה פעמים המטופל
רוצה לקשור קשר חברי
עם המטפל
ושזה בלתי אפשרי

אבל כששאלת אותי
אם הייתי רוצה
שהקשר בינינו
יקבל גם מימד חברי
אמרתי לך שלא
אבל בעצם רציתי להגיד לך
שכן

תמיד אחרי הטיפול
אני רץ להתקלח
ובמקלחת הקיצית הזאת
המים הקרים מורידים ממני
את כל הכאב
ששמנו בינינו
במרכז חדר הטיפול

אמרת של- setting
בסביבת הטיפול
יש הרבה חשיבות
ואני רק חשבתי
שזה יכול היה
להיות נחמד
לשבת אצלי בבית
עם וודקה קרה
מוזיקה מלטפת
ומאוורר

איפה הייתם שמונה-עשרה שנה?
איפה הייתם?
יכולתי להימנע מכל זה

הייתי ילד בן שבע
רק בן שבע