כבר שכחתי מזמן
את מגע ידייך המלוכלכות משמן נשקים במותניי הצרים,
את נקודת החן שתחת אוזן ימין
ואת החיוך המקסים.
את הריבים הגדולים והקטנים,
את חום שפתיך הנוגעות בשפתיי,
ותהייה בפניי
עד מתי.
כבר שכחתי מזמן
את מילות אהבתך אלי
ותלונותיך על הרגליי,
את עורך הכהה ותלתלי הראש השחורים.
את השיעול המכחכח לפני המילים
והצחוק המתגלגל בסוף המשפטים.
כבר שכחתי מזמן
את טעם בישוליה של אימך,
את שמו של אחיך, היום כבר מבוגר ממך,
את שביל הפרדסים סביב השכונה המוביל לביתך.
שכחתי את הלמות החזה בראותי אותך.
וכעס בליבי,
עד מתי
לא אדע עוד תחושה?
כבר שכחתי מזמן את הר'יש המתגלגלת בלשונך
וההסבר המנומק שנשאת בפני לפני הפעולה,
את ההצדקה שנתת לאותה המלחמה, שכבר נגמרה,
ואת יום הולדתך.
את מניין השנים והימים
וציונם של התאריכים
ואת שמו של החבר שנשא ההודעה
ואת שיחת הנידוי שערכה לי משפחתך,
רגע לאחר הלוויה.
שכחתי איך נלחמנו על אהבה
ואיך היא מרגישה.