אני חושב שאת המסכה הנחתי על פני כאשר הייתי בן שתיים עשרה,
מסכה לבנה שכיסתה את כל אשר עיכלתי עד אותם שנים
ולא ידעתי מה לעשות עם אותם דברים,
אותם רגשות שמלאו אותי ועכשיו אני עם מסכה.
אני לא תמיד יודע מדוע הנחתי את המסכה
וכיצד היא הגיע לידי,
מעולם לא התעסקתי עם מסכות החיים,
מעולם לא בקשתי את המסכה
אבל הופיע היא יום אחד לצידי
לצידה של המיטה.
כאשר הבטתי במסכה נראתה לי ריקה
חסרת חשיבות ומסורבלת.
כך נותרה היא לצידה של המיטה ממתינה
כאילו יודעת שתורה יגיע.

הזמן חלף, הוא תמיד חולף
גם עם נבקש וגם על לא נבקש זאת ממנו,
רגשות מלא אותי חוויות מילאו את חיי
כך חדר לתוכי גם הכאב.
אותו כאב וכעס שמעולם לא בקשתי להיות חלק ממנו
אבל תמיד הייתי חלק ממנו.
באחת הלילות, אותם לילות של כאב
שבהם לא יכולתי להמשיך הבטתי במסכה,
ופתאום נראתה היא בלתי נראית וקלה
מבינה את כאב המכיל אותי ומציף אותי,
כאילו הציעה הצעה להפיג את הפחד והכאב
שהיה חלקי ועכשיו הוא עולמי.
הנחתי את המסכה על פני ופתאום הכאב נעלם כאילו נשאב ממני
ושוב הייתי מי שתמיד ביקשתי להיות,
מוכן לחזור לחיים הרגילים לחיים שתמיד רציתי שהיו לי.

בימים הראשונים הייתי מסיר ושב וחובש את המסכה
שעל פני כי הייתי מודע עליה.
ידעתי שהיא נמצאת על פני,
למרות שלא יכולתי לראותה יכולתי להרגישה.
אך הזמן חלף והתחלתי לשכוח את המסכה
אשר הפכה לחלק ממני.
למי שמגן עלי למי שמאפשר לי את האפשרות
לחיות את החיים אותם תמיד בקשתי מעצמי,
מעולם לא שאלתי את המסכה
מהיכן היא הגיעה ומה היא מקבלת בתמורה
הייתי מאושר מאותו קסם מופלא אשר חי בתוכי ואני חי איתו.
לא שאלתי את השאלות שהיום אני שואל,
את אותם שאלות שהייתי צריך לשאול
אבל כבר אז פחדתי לשאול את השאלות הכואבות
ואולי ידעתי כבר אז את התשובות.
אבל כאב החיים גבר על התשובות ששמעתי
אבל לא הקשבתי להם.

והחיים זרמו כתמיד הם זורמים במורד הזמן
ואיתם הרגעים והתחושות של החיים
חייתי את החיים שתמיד רציתי,
ואולי לא ידעתי שאיני חי את החיים שלי.
תמיד הייתי מאחורי המסכה,
שמעניקה את החיים אך גוזלת את הרגש.
את רגש החיים גזלה היא בגלל שפחדתי
ככל שהמסכה הייתה החיים שלי
הבדידות הפכה לבת זוגתי לחיים,
בדידות מהאנשים אשר אהבתי
ובדידות מהאנשים שפחדתי לאהוב אותם.
מסכה מוזרה אפשרה לי להיות מוגן ובודד
ובכל זאת לא להרגיש את הבדידות.
הבדידות העניקה לי את האהבה שכל כך חיפשתי,
את המגן שבקשתי את החום שבקשתי,
ואני התמסרתי עליה מבלי לשאול
מדוע דברים הולכים בכיוון אחד ולא לאחר.

המסכה צמחה איתי והשתנתה איתי,
לומדת את סודות החיים שלי,
את הרצונות והחלומות
חלומות שתמיד היו אבל תמיד פחדו להתגשם.
אולי תמיד רציתי לאהוב אבל לא ידעתי כיצד לעשות זאת,
אולי ידעתי אבל המסכה לא רצתה שאדע זאת.
אולי מעולם לא רצתה שאני הסיר אותה מעלי
שאגלה את פני את רגשותיי לאחרים.
מעולם לא למדתי לאהוב באמת,
אהבתי את המסכה אבל לא תמיד קבלתי את האהבה שבקשתי
כאשר בגרתי ורציתי חיים אחרים
לא ידעתי כיצד לבקש אותם,
חיים שלמים בתוך מסכה מונעים את החיים
מונעים את השאלות והתשובות של החיים
התחלתי לשאול אבל לא לקבל תשובות.

לבסוף מצאתי את עצמי עם מסכה ועם בדידות
שיותר לא אהבתי
אבל לא יכולתי להשתחרר.
בדידות שהתחילה לכבול אותי בשרשראות פלדה,
לכלוא אותי בכלוב של זהב
אך כלוב של זהב עדיין הוא כלוב.
ככל שנלחמתי במסכה שלי היא התחזקה אך גם נסדקה,
נסדקה מכוחו של הרגל להלחם
תמיד נלחמתי כל חי,
מלחמות חשובות
מלחמות סתם
ומלחמות עקשנות
אבל תמיד לחמתי את מלחתי.
ועכשיו לחמתי את מלחמת השחרור,
מלחמה שבקשתי להשתחרר
אבל לא ידעתי ממה ומה היה אחרי.

וכך למדתי לאהוב בפעם הראשונה,
למדתי לאהוב בפעם הראשונה משהי שרציתי להיות איתה
הרגשתי את האהבה
רגעים קצרים אשר נמשכו לנצח עבורי
כך למדתי שהבדידות מעולם לא אהבה
רק רצתה אותי עבורה מבלי דבר להעניק.
אבל עדיין הייתי שבוי בתוך המסכה,
מסכת החיים התחלתי לקרוא לה
בגלל שלוותה אותי והייתה חיי.
ועכשיו עמדתי בפני אהבה שנייה
שהייתה קשה כי למדתי את משמעותה ואת מחירה
גם היא לא נמשכה לנצח
אך סדקה את המסכה,
סדקה את המסכה ופיסות חרס צנחו והתנפצו על הרצפה
חושפים את הפנים המסתתרות.
וכך פיסות, פיסות החלו צונחות על הרצפה
חושפות את הפנים שנשכחו עם הלילה.

אהבה שלישית הגיע,
אהבה שהייתה מלחמה עבור כולנו
מאחר שהייתה הכול או לא כלום.
מלחמה שלי להגן על אהבתי מידי של המסכה
מלחמה שלי לשמור על אהובתי
שמעולם לא הכירה אותי
מלחמתה של המסכה לשמור עלי,
להגן עלי מפני פגיעות כפי שתמיד הייתה
מלחמתה של המסכה לשמור עלי
כדי שאיש לא ייקח אותי ממנה.
מלחמה ארוכה הייתה
ואולי קצרה מעולם לא יכולתי לדעת כמה זמן התחוללה
בסופו של קרב יצאתי מפסיד
כי אין מנצחים במלחמות,
גם במלחמות הטובות אין מנצחים.

המסכה התנפצה לבסוף על הקרקע
פיסות החרס התפזרו לכל עבר משאירים שרידים
שרידים לעולם נשכח
מלא זיכרונות של אירועים שמעולם לא הכרתי.
גם אהובתי התנפצה
כי המסכה נצחה את הקרב שלה
לפני שהוסרה מעלי.
אהובתי התנפצה
כי מצאה עצמה לבד
במקומות שלא הייתה בהם לבד.

ימים ושבועות הסתובבתי עם השברים מכל הסוגים
שברי חרס ושברי אהבה שנותרו בידיי
מעורבבים ומשלימים אחד את השני.
למדתי שתמיד צריך להפסיד כדי להבין
את אשר מאבדים.
שברי האהבה שלי,
שברי אהובתי מביטים בי בכל פעם
שאני פותח
את ידי
את ליבי
ואת נפשי.
השברים מלמדים אותי את ששכחתי לפני שנים רבות
להיות
לחיות
להעניק
לשמוע
אך גם לומר.
שברים החודרים ללב מבלי לשאול את השאלות
ורק לקוות שתמיד היה סיכוי נוסף
סיכוי נוסף לאהבה.

שברי החסר אפורים ואינם עוד צחורים
כפי שהיו בראשית דרכם,
הם איבדו את צבעם כאשר הגנו עלי כל אותם השנים.
איבדו את עצמם להגן עלי מפני פגיעות,
פגיעות שפעמים רבות הגנו עלי
ופעמים רבות מנעו ממני להבין
שכל אחד נפגע.
נפגע וקם וממשיך ללכת
בדרכו שלו.
אין רע בפגיעה אשר מלמדת אותנו
מלמדת משהו על החיים.
למדתי שפעמים רבות צריך הגנה מהחיים
שאינם מקלים על החלשים.

תחבתי את החרסים לכיסי כתמיד היו חלק ממני
למרות שעכשיו אינו מסתובב עם מסכה.
כאשר הבטתי בפעם הראשונה במראה
לא הכרתי את עצמי,
לא זיהיתי את עצמי
כשנים רבות הסתתרתי מאחורי המסכה של עצמי.
המסכה שתמיד בקשה להגן עלי
ופעמים רבות הגנה עלי מעצמי.

עכשיו אני לומד את הדברים מחדש,
את הפגיעות שתמיד תהיה חלק מהחיים שלי
על האהבה שבעלת עוצמה היא
מעניקה אך חייבת היא הגנה.
ואני פוסע בין טיפות המים של יום גשום
לומד ליהנות מהמים הפוגעים על הפנים
הפנים שמרגישות את המים ולא את המסכה.
מעולם לא כעסתי על המסכה שהייתה חיי,
למרות שהפסדתי רבות בחיי
הרווחתי לא מעט בזכותה
ועכשיו שאני בזכותה אני יכול להוקיר
את החיים שלי.
המסכה תמיד תהיה חלק מחיי,
תמיד בכיס מכנסי.
להזכיר
את ההגנות
את האהבות
את שמרווחים
ואת שמפסידים בחיים.
כך זאת המסכה שלי.