[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







האל מוני
/
ביום שריטה מתה

"לירן תקום כבר, נו תקום! ריטה מתה, אתה צריך ללכת עם אבא לבית
קברות, נו תקום!"
יום שישי בבוקר עבור החייל הג'ובניק הממוצע הוא מהות החיים.
במיוחד אם אתה גר בבית שומר שבת, ואת הבוקר של שבת למחרת אתה
מבלה חצי ישן בבית כנסת השכונתי. מנת השלווה השבועית נגזלה
ממני באותו בוקר, הרגשתי...
מה את רוצה ממני? מי זאת ריטה? למה את מעירה אותי?
"נו ריטה השכנה מלמעלה, זאת שמאכילה את החתולים, היא מתה
הלילה, אל תשאל..." אני לא שואל. ריטה. היחסים ביני ובין ריטה
מעולם לא היו מודל של האגודה לתרבות הדיור. הקצר ביחסים החל
כאשר היא תפסה אותי עושה "קישששששט" לחתול תוך כדי הנפת רגל
באוויר.
"לא יפה! למה? למה?" היא צעקה עלי "למה עושה ככה? זה יפה?"
הרגשתי קצת מטומטם באותו רגע, היא המשיכה לסנן לעברי משהו, ספק
עברית, ספק רוסית, ספק שפה של אנשים. בכל אופן ברחתי משם ומאז
כל פעם שהייתי עובר לידה כשהיא מאכילה את החתולים, הייתה נעצרת
ונעמדת ומביטה בי עם עיניים של רצח.
"נו לירן, קדימה!"
נו שנייה, שנייה, אחרי הקפה של הבוקר...
"שום קפה לירן, אבא מחכה לך כבר למטה. הבעל כבר שם לירן, נו
קצת רגישות..."
בסדר, בסדר.
לבשתי משהו שנראה לי מספיק מכובד להלוויה. למטה פגשנו את אבא
של יוקט. מעולם לא דיברתי עם אבא של יוקט, גם לא עם יוקט עצמו.

"אתם נוסעים להלוויה?"
כן. כמובן שאתה יכול לנסוע איתנו. 25 דקות נסיעה. 25 דקות של
שתיקה.
אבא, תפעיל את הרדיו
"לירן אנחנו בדרך להלוויה..."
נו אז מה? טלפון, טלפון, יופי. מי זה? טל?! עכשיו? מה הוא
רוצה? אהלן, מה קורה? אל תשאל אני בדרך להלוויה. שכנה שלי מתה
הלילה, כן. תודה שאתה משתתף בצערי. מה איתך? מה זהו? טוב ביי.
השיחה גזלה בערך 40 שניות מהמבוכה והשתיקה הצורמת במיצובישי
הדוהרת. אבל בסוף הגענו. בכניסה לבית העלמין זיהיתי את אשתו של
חנן מהקומה השלישית. ביד אחת אחזה בזר פרחים שקונים בסופר
בעשרה שקלים, וביד השנייה ליטפה את בעלה של ריטה שייבב ומלמל
כל מיני משפטים שלא הבנתי. גם איתה מעולם לא דיברתי. אני חושב
שהיא הייתה בבר מצווה שלי.
שלום אמרתי לה.
"שלום" ענתה לי בחזרה. הנהנתי לכיוונו של בעלה של ריטה, הנהון
מבין ומתחשב.
"זהו! נגמר! זהו!" אמר בעלה של ריטה, ואני השפלתי את ראשי. לא
חזק בסיטואציות האלה. עוד לא. מכיוון המשרדים הגיח בצעדים
מהירים חנן מהקומה השלישית
"בוא, בוא" אמר וגרר איתו את בעלה שלי ריטה לכיוון חדר הקירור,
לזהות את אשתו.
"אין לו ילדים?" שאל אבא של יוקט את אשתו של חנן,
"יש לו בת אחת, באוקראינה, אבל הם לא בקשר" ענתה לו. תוך כמה
דקות יצאו מחדר הקירור מלווים בקברן עטוי חליפה שחורה דהויה,
מיוזע ומדיף ניחוחות של מוות. הקברן דחף אלונקה שעליה מסתבר
הייתה ריטה, בתוך ניילון שחור עם מדבקה לבנה - נקבה. בעלה של
ריטה בכה. זה נורא חשבתי לעצמי, לראות את האדם היקר לך ביותר,
הבנאדם היחידי שאתה אוהב מת. מעולם לא דיברתי עם בעלה של ריטה.
נגשתי אליו וחיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אף פעם. חיבוק של - אל
תדאג, יהיה בסדר, אני תמיד אהיה שם בשבילך. כנראה שאני לא אהיה
שם בשבילו, ידעתי אז, מה לי ולו?
הקברן ניגש אל בעלה של ריטה ובטון דיבור עם מנגינה אמר לו
"חזור אחריי - ברוך",
"ברוך",
"דיין",
"דיין",
"האמת".
"אמת".
"לא, ה-אמת".
"א-אמת".
"יופי" אמר וקרע את הצווארון של בעלה של ריטה עם סכין יפנית
שבורה.
"אני ממליץ שתתקרבו עם הרכב, החלקה הזאת מרוחקת".
"זה בסדר, אנחנו נתקדם ברגל" אמרה אשתו של חנן.
"נו בטח, אתם צעירים אה?", צהל הקברן והתחיל לדחוף את ריטה על
האלונקה בדרך לתחנה האחרונה. "כבדה" לחש לי כשהוא מחייך מתנוך
לתנוך. קשה לי לעשות חיוך של סתם. במיוחד כשמעירים אותי מוקדם
מידי בבוקר. אבל עשיתי איזה עיוות עם השפתיים שמזכיר חיוך.
בעלה של ריטה המשיך לבכות, אני ממשיך לחבק אותו, כמו שלא
חיבקתי אף אחד בחיים שלי, הוא מספר לי איך עלו לארץ לפני 30
שנה ומאז הם לבד. עצוב. הבנתי שלמעשה אנחנו, גם אני, למעשה
האנשים הקרובים ביותר לריטה. ואני הייתי רע אליה. מה מפריעים
לי חתולים? בסך הכול הם מונעים עכברים, והם אסתטיים ואצילים...
כל כך חם. הקברן המיוזע הודיע "הנה, הגענו". בשלב זה הסתבר לי
שהתפקיד שלי בלוויה הרבה יותר פעיל ממה שחשבתי. הקברן ציוה
עלי, על אבא, אבא של יוקט וחנן לשאת את האלונקה עד לקבר.
"חבר אתה יכול לרדת למטה?"
לאן?!
"למטה, למטה, אני צריך שתיתן לי קונטרה מהתחתית..."
אני...
"תרד אתה, אנחנו נעזור לך" הציל אותי חנן. רציתי לחבק גם אותו
באותו רגע, אבל הסיחה את דעת כולנו היללה של בעלה של ריטה.
"די מר לויצקי, די. זו דרכו של עולם" ניחם אותו הקברן, "יאללה
תתחילו להוריד"... אני לא רוצה אפילו לנסות להבין באיזה חלקים
של ריטה נגעתי כשהגופה שלה החליקה לי בין הידיים  
"לאט לאט חבר" אמר לי הקברן. "מצווה גדולה לכסות את הקבר" אמר
הקברן תוך שהוא מצביע על שלושה אתים שהיו תקועים באדמה. אני לא
רגיל למאמץ הזה, לא ידעתי שלחפור זה כל קשה. או שבעצם לא
חפרתי.
"תביא, אני אחליף אותך" הפעם היה זה אבא של יוקט שהציל אותי.
מלאכת הקבורה הנוראית הושלמה. הקברן ניגש לבעלה של ריטה ודקלם
איתו ביחד את הקדיש. לאחר מכן, כנהוג, ביקש הקברן סליחה ומחילה
מאיתנו ה... "שכנים" השלימה אותו אשתו של חנן. הקברן הסביר לנו
על מנהגי השבעה והשלושים תוך כדי ספירת המזומנים שבעלה של ריטה
הניח בידו. ח' בשבט - מועד פטירתה של ריטה.
זהו, חוזרים הביתה, לבניין, לעידן ללא ריטה.
כבר צהריים, אני אוותר על הקפה של הבוקר.
בערב, אילנה השכנה מהקומה השנייה, עלתה לדירה של בעלה של ריטה
והביאה לו עוף של שבת. הוא הודה לה וסגר את הדלת. אף פעם לא
ישבו שבעה על ריטה. אני קברתי אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שכרתי את מטובי
ההאקרים בשביל
למחות את האתר
הזה מעל פני
הרשת.

סתם, יש דברים
שלא צוחקים
עליהם..

(אחד שצוחק על
דברים שלא
צוחקים עליהם)


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/8/06 10:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
האל מוני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה