לאחותי האהובה

שש שנים עברו מאז שנטשתי אותך. רק עכשיו אני יכול לקרוא לדבר
שעשיתי בשמו האמיתי - נטישה. היית אז בת אחת-עשרה, ואני השארתי
אותך לבד בעולם מלא רוע, ללא איש שיהיה לו אכפת ממך, או לך
ממנו. הצלתי את עצמי והותרתי אותך בודדה אצל הורים שאינם
הורים, בבית שמעולם לא היה לנו לבית. כעת, ממרחק השנים, אני
יכול רק להסביר את עצמי, את הסיבות לעזיבה, אותן את ידעת לבדך.
איני רוצה לחזור ולפרוש על פני מכתב זה שנים של התעללות, פיזית
גם, אך בעיקר נפשית, שעברתי אני, בעוד עלייך ריחמו. ולא שאני
מאשים אותך! אין דבר שניחם אותי יותר באותם ימים מהידיעה
שבסבלי אני מגן עליך מגורל דומה. לבסוף, בגיל שבע-עשרה, הגיל
בו את נמצאת עכשיו, לא יכולתי לשאת זאת יותר. הרגשתי את כוחי
אוזל, את רצוני לשרוד מתפורר עם כל מכה, כל צעקה, כל דמעה
שזלגה על לחיי.
ברחתי מתוך כורח, לא מתוך בחירה.

עזבתי מבלי להשאיר אחרי דבר מלבד פתק על שולחנך, בו הבטחתי
שאחזור לקחת אותך. הבטחתי והתכוונתי, ולפני שנה, כשאני בן
עשרים-ושתיים, ממוקם בדירה בחיפה, עם עבודה סבירה וחיים
ממוצעים, שבתי לתבוע אותך בחזרה מידי האנשים ההם. משך כל השנים
האלה לא יצרתי קשר כלל. לא רציתי שתראי לאילו שפלים הגעתי,
ויותר מכך חששתי לראות את מצבך שלך, טרם שהיה בידי לעזור.
השקעתי את כולי כדי ליצור לעצמי מסגרת שתוכלי להכנס לתוכה. מדי
יום נאלצתי להכחיש את העובדה שכנראה חייך השתנו לרעה בגללי,
שבלעדי לא יהיה מי שיסית את תסכוליהם וזעמם מבתם היפה, הכה
יפה. עבדתי קשה, כשתמונתך לצד מיטתי תמיד, בכל מקום שמצאתי בו
מיטה, ועבודתי נתנה פירות. כשחזרתי לקחת אותך הבאתי עימי שרשרת
כסף אמיתית, כזאת שידעתי שהם לעולם לא יקנו לך, אך שראוי שנערה
בגילך תענוד. חזרתי, ולא היית שם. לא נותר לי אלא לשים את
השרשרת על קברך, לצד דמעותיי.

הלוואי שהיית יכולה להיות חזקה יותר, אחותי. להחזיק רק עוד
קצת. ויתרת עלי כשם שחשבת שויתרתי עליך. את מכתבי את לא תקראי
לעולם.
את מכתבך, מי יכתוב?