מוות, חוויה מוזרה היא מוות. אנרגיית המוות מרגע שנולדנו נמצאת
במרחק נגיעה מאיתנו, עד שהיא מתעצמת מספיק בשביל לקחת אותנו
חזרה. מאפר הגענו ולאפר נשוב, כמו שאומרים. אך מוות והאנרגיה
שלו, לווא דווקא פיסית, מוות הוא שינוי. אנו תמיד משתנים,
החיים תמיד משתנים, שיער צומח ונושר, השמש שוקעת ועולה שוב,
קיץ הופך לחורף וחוזר חלילה. מצחיק, אך החיים והעולם כולו
בשינוי מתמיד, מישהו מת, מישהו נולד, חיה נכחדת, זן נולד.
ואנחנו כצורת החיים הכי אינטליגנטית בפלנטה. אנחנו הזן הכי
טיפש מכולם, שמסרב להשתנות ומפחד משינוי פחד מוות. למה אתם
שואלים? למה אנחנו בצורה כל כך אירונית מפספסים את החיים בגלל
המוות? התשובה בגוף השאלה.
מוות, אנו מפחדים ממנו, אנו היצור היחיד שיודע שהוא הולך למות,
ואנו היצור היחיד שחי בשאננות לגבי זה שהוא לא הולך למות, ואז
לוקח כמובן מאליו את כל החיים שלו. פעם מישהו מכם שיצא החוצה
בדרך לעבודה, הסתכל על פרח? עצר רק לרגע והסתכל עליו? ראה מכמה
עלים הוא מורכב? מה צבעו? כמה אבקנים יש בו? מה עוביו של
הגבעול? כמה הוא ירוק?
מישהו מכם אי פעם בדרך מהעבודה הביתה עצר והסתכל על השמים? עצם
עיניים והרגיש את משב הרוח על פניו? לקח נשימה עמוקה, וראה את
הצבעים שסובבים אותנו מבעד לחזות האפורה והבנאלית של האנשים?
פלא! העולם מלא בפלאים. שאנו כמו אידיוטים חושבים שיהיו שם
תמיד, שאנו כמו מטומטמים חושבים שאם נכוון את השעון בבוקר השמש
תזרח בשבילנו. האם אנו עד כדי כך טיפשים? הזן היחיד בעל התבונה
על הכדור ואנו לוקחים הכל כמובן מאליו?
מוות שם את כל חיינו, שאיפותינו, חלומותינו, התוכניות שלנו.
האנשים שסביבנו, את כל תפסית העולם שלנו, את כל החיים במהותם.
המצב הכלכלי, העבודה, החברה, מערכות היחסים עם המשפחה, את הכל
בסימן שאלה ענק!
פתאום, הכל נראה ברור, פתאום אנו רוצים לעשות את הכל, פתאום
אנו אומרים, רגע זה לא הוגן. אני רציתי להגיד לאבא שאני אוהב
אותו ולחבק אותו ולא אמרתי, אני רוצה להגיד שלום לסבתא שלי
ולבוא לבקר כמו שהבטחתי. אני רוצה לשכב עם חברה שלי פעם אחרונה
לומר לה שאני אוהב אותה הכי הרבה בעולם, לומר לבוס שלי שילך
קיבינימט ולסוע להודו, להיות באירופה, להגיד לאמא שסוף סוף
תעזוב את בן הזוג שלה כי היא לא סובלת איתו והוא לא טוב לה,
להתפייס עם חבר שלי שרבתי איתו ויצאתי אידיוט. פתאום יש לי כל
כך הרבה מה לעשות, יש עוד כל כך הרבה דברים שלא הספקתי. זה לא
הוגן!
כך זה מהרגע שאנו נולדים, כך העולם צריך להראות. צריך לומר אני
אוהב אותך לכל מי שאתה או את אוהבים, כי יכול להיות שהיום,
אפילו בעוד דקה בדיוק, לא תהיה לכם את ההזדמנות לעשות זאת עוד.
יכול להיות שברגעים אלו שאתם קוראים ואומרים לעצמכם, "וואלה יש
בזה משהו", אבא או אמא שלכם נהרגו על הכביש בדרך הביתה, ולכם
לא תהיה ההזדמנות לדבר איתם עוד לעולם. יכול להיות שסבתא שלכם,
שהבטחתם לה כל פעם מחדש שתבואו לבקר ושכחתם, לא תתעורר מחר
בבוקר, ומה אז? מה אז תגידו? "זה לא הוגן, לא אמרתי לה שאני
אוהב אותה?" קיבינימט, תתעוררו מהחיים הבנאליים והאפורים, חסרי
המשמעות ומלאי התקיעות שלכם, ותריחו את החיים.
תעשו כל מה שרציתם לעשות. אם יש לכם חלום לכו אחריו, אם יש לכם
יעד תשיגו אותו, אם יש אדם שאתם אוהבים תאמרו לו זאת כעת!
תאמרו לה זאת כעת! תגידו סליחה לאלו שפגעתם בהם, כי לא תהיה
לכם עוד הזדמנות. ואולי זוהי ההזדמנות האחרונה לאהוב כמו שלא
אהבנו.
אולי זוהי ההזדמנות האחרונה לחוות את החיים כמו שהם באמת.
סימן השאלה הענק הזה צריך להיות כל הזמן מול העיניים, כי בחיים
שלנו, חברים וחברות, אין וודאות ולעולם לא תהיה. אף אחד לא
הבטיח לכם שעוד 50 שניות לא תמותו מדום לב, אף אחד לא הבטיח
לכם שתלכו לישון שהשמש תזרח מחר, או שהעולם יהיה קיים, או שאתם
תתעוררו. אף אחד לא הבטיח לכם שתקומו ותוכלו לראות עם העיניים
שלכם. שום דבר אינו מובטח. רק דבר אחד, וזה המוות. מוות הוא
הכרחי כמו החיים, הוא חלק בלתי נמנע, הוא השינוי בפני עצמו.
עלינו לקבל את המוות, הפיסי והמנטלי. עלינו להתאבל על מה שהלך
ולהמשיך הלאה למה שיש כרגע, להזדמנות החדשה. |
