הנשימה מקוטעת והבכי פורץ
במסעדה בדרום הודו
האמון נמצא אי שם בשחקים
שתינו דוחפות את העגלה למעלה
עם כל המטענים שסחבנו כבר שנים

ועל העגלה אמא ואבא
והחברים לא מאחרים לבוא
ובעליה קשה פי שבעתיים
ועוד טיפה תראי אנחנו כבר פה

וההוא שהכאיב קשה מנשוא
ועוצרים לנוח בצד הדרך
ולוגמים מהמים ומחלצים את הברך
תראי עברנו כברת דרך

מכונית מהירה לידינו עוברת
והמוסיקה בחלונות
והעגלה להשבר מאיימת
לא, היא לא בנויה לכאלה מסעות

אולי נפסיק אני אומרת
במבט נזיפה אומרת לא
השארנו אחרינו את רוב הדרך
עוד טיפה תראי אנחנו כבר פה

והפסגה חלומית ומישורית
העגלה מעצמה נוסעת
וכל הציוד מזמן לא ברור
האם שלנו הוא
או סתם שכור
חולצ נעליים טובלת במים
לוקחת אחת ארוכה לריאות
האם השתלם המאמץ עד כה?
צוחקת לי, נוחי כבר הגענו
תראי, אנחנו כבר פה.