בכל יום ענן הרוע הבודד מבקש משאלה מרשעת, אכזרית, אגואיסטית.
השמים, הוריו הצייתנים שלרוב שוגים בהחלטותיהם, כל כך חשקו
שלבנם הממורמר יהיה טוב, כך שתמיד בחרו את הטובים ביותר שיארחו
לו חברה מענגת, ואת הרעים, לרוב, השאירו למטה.
יום אחד ביקש הענן המרושע: "אתם רואים אותו שמה? כן אותו, הילד
השמור שם למטה, אותו אני רוצה היום. ורוצה אותו מהר."
גשם כיסה את הקרקע, ביום הקיץ הלוהט ההוא.
הענן הקטן היה עקשן ולא היה מוכן לוותר עליו, על הילד המוצלח
שם למטה, בכה כמו תינוק שנלקחה לו הסוכריה, ורק רוצה להרגיש
שוב את הטעם המתוק של חברה אנושית.
הענן היה משוכנע שכל האנשים הטובים האלה לא היו מספיק טובים אם
לא היה להם אותו, את הענן שקיבל חלק נוסף באושרו בכל יום [או
שמא אף פעם לא יספיק לו?]
השמים, שלא יכלו עוד לראות את בכי בנם, זימנו את הילד הצעיר אל
העננים האפורים והקרים.
ומאז, הגשם היחיד שנופל על הקרקע בימות הקיץ הלוהטים האלו הוא
הבכי של הצעירה הכואבת שהשאיר לבד - טיפה מלוחה אחר טיפה, לחטא
את הקרקע חלשת האופי שלא עוצרת את השמים או את הענן הבודד מכל
חטא, להתאבל ולזכור תמיד שהוא אהב אותה - ששום דבר כבר לא
לגיטימי [גם לא להקיא דם].
הענן הבודד ישאר גלמוד וממורמר לעולם, עד שכולנו נאבד חלק בנו,
חלק טוב, חתיכה מהפאזל שנלקחה מליבנו ומוקמה במוחו החומרני
והיהיר של הענן.

לעולם נכאב בשבילך, ילדה טהורה, שראתה כאב הגדול במסתו ממסת
הסיבולת שקיבלה ביום היוולדה,
ותמיד נקווה שתחזרי לחיות מבפנים.