"ששש... קצת יותר בשקט", לוחשת לעצמי.
"שששש... אמרתי לך!" כבר מתחילה לצעוק.
"שששש... את מבהילה אותם". צועקת יותר חזק.
"ששששש אמרתי לך!" ומחטיפה לעצמי.
כואב, הא? גם לו.
ומסתכלת למטה על אותו האדם שמסתכל עלי כאלו אני משוגעת.
"על מה אתה מסתכל?!" צועקת בכעס ובועטת בו בחוזקה.
מתקרבת על פניו ושואלת ברכות, "על מה אתה מסתכל?"
"אתה לא אומר כלום?" שואלת שוב ברכות.
"תגיד משהו!" קמה ובועטת בו.
"תגיד משהו!!! אני אומרת לך להגיד משהו!" צועקת בעצבנות.
הוא כבר לא זז. כבר לא מסתכל. מנסה לקום אבל אני בועטת בו.
אתה לא תתחמק מזה, שמעת? אתה לא!
"אני אוהבת אותך", לוחשת.
"אבל כל אחד צריך לסבול", אומרת וצוחקת את הצחוק שלי.
יוצאת מהחדר ויותר לא חוזרת.
והוא נשאר שמה בפנים. נעול.