זה הרגע המזערי הזה.
זה הרגע הזה שאף אחד לא שם לב אליו, ואת יודעת שהכול השתנה.
זה הטירוף הזה, העולם המעוות הזה, הצעקות שעם הזמן הופכות
לזעקות שמבקשות מחילה.
אלו המטרות שלנו, שהצבנו לעצמנו ואיבדנו בתוך עצמנו.
זה החופש שלנו שאף אחד כבר לא נלחם עליו.
זה השיר הזה שגורם לך לעצור הכל, לחייך ולהזיל דמעה, לכעוס
ולשמוח.
זה השיר הזה שגורם לך לעצור שניה ולא לשמוע כלום.
לא לשמוע כלום ולדעת שאת חיה.
לא לעשות כלום ולהבין שאת עושה הכל.
זה האופן בו את מביעה רגש.
זאת השלווה שמקיפה כי את יודעת שעדיין, למרות הכל, ואולי דווקא
בזכות הכל, עדיין  יש בך רגש שמהול באמת ומתערבב בסוג של בושה
ותמימות שכבר לא קיימת.
זה האושר של ילד שרואה בפעם הראשונה את השקיעה.
זאת ההארה של מישהי שרואה בפעם הראשונה את הזריחה.
זה הרגע המזערי הזה.
זה הרגע שאף אחד לא שם לב אליו, ואת יודעת שהכל השתנה.

חוסר הוודאות.
הפחד.
הבטחון שאף אחד לא משרה עליך.
האיוולות.
הרצון לברוח.
הרצון להתמודד.

זאת הנשיקה הארוכה הזאת, הנשיקה שאף פעם לא היתה לך, הנשיקה
שאין בה רמיזה למין, הנשיקה שמשאירה אותך עם טעם של עוד
וחיוך.

איך אנשים כמוני וכמוך מוכנים לחיות במקום הגרוטסקי הזה.
למה זה מרגיש כמו מפעל לחיים במובן הלא טוב של המושג.
למה אנשים לא יודעים להתבטא.
למה אנשים לא יודעים.
למה את מרגישה לבד וביחד בו זמנית.