"אמרתי כן" נשמעה צעקה מהשכנים.
"הם משוגעים" חשבה לעצמה, אותה האישה שהתעסקה בדבר זה כמעט כל
יום.
שצעקה על העוברים והשבים שהחולצה לא מתאימה והמאכל לא טעים
וכדי לבשל ככה ולא אחרת את אותם הדברים.
וכל פעם שהיא שמעה צעקה מהשכנים היא ידעה משהו בטוח.
טוב, לפחות ככה חשבה שהיא נורמלית שהיא בחיים לא תעשה דבר זה.
ויום אחד מבין כמה ימים היא ניגשה לשכנים לשאול מה נשמע ואיך
החיים ואז ראתה את אותה הצעקה
"אמרתי כן! וזהו!" היא שמעה והינה זו ילדה קטנה.
"מה פשר הצעקה?" שאלה האישה.
"מכוון שאת שואלת שאלות את האנשים אני עונה לך." ענתה הילדה.
"איך אנני משוגעת" אמרה האישה.
"לא אינך משוגעת, את רק כמוני צועקת בלי סיבה."
יצאה האישה מביתם של השכנים והיא כבר לא צועקת על עוברים
והשבים
אפילו שהחולצה לא מתאימה והמאכל לא טעים ושאת הדברים צריך לבשל
ככה ולא אחרת
כי היא מעדיפה לשוחח עם עצמה מאשר עם אחת כזאת מטורפת שצועקת
לעצמה.
|