והיא שכבה שם, דוממת שקטה כמו שאף פעם לא ידעה שאפשרי. חשבה
לעצמה, האם יתכן הדבר, האם גם הפעם אשאר פה שבוע שלם?
אך מחשבותיה רק הדהדו בעמקי מוחה והיא המשיכה לשכב בדממה, דממה
כה מפחידה שאף לא אחת מהפעמים האחרות לא היתה דומה לה.
היא הביטה למעלה, המכסה של הארגז היה מחורר מעט. תמיד הודתה
לאל שהיו החורים האלה שלפחות נתנו מעט אוויר שתוכל להמשיך
לנשום.
הרבה על מה להודות לא היה לה, סיפורה היה מפחיד הרבה אנשים,
במיוחד אם היו יודעים  שהיתה היא רק בת 4 שנים.
כמה סבל וייסורים יכלה היא לסבול בגיל כזה, מי איבד כל מצפון,
את כל הרחמנות שבליבו מספיק בכדי לגרום לילדונת לעבור את מה
שעברה מיה?
מה ידעה הקטנה? לא הרבה. ידעה שזה יגמר. לפעמים, בפעמים אחרות,
חשבה שאלה הם החיים, וכמו שתמיד אמרו לה, היא חייבת לסבול את
הכל ולחיות חיים מאושרים למרות הכל. מי שאמר לה את זה כנראה לא
ידע מה היא עוברת בחייה הצעירים, זוועה כזו לא יכלו לסבול גם
מבוגרים ממנה, עובדה!
היא שכבה בדממה, ובזמן שכל מחשבותיה הדהדו במוחה הצליחה לשמוע
זעקה דקה מבעד למכסה הארגז. היא לא יכלה לזהות את הזעקה, אך
ידעה שהפעם לא היתה של האישה הטובה. היא אמנם לא ידעה של מי
היא היתה, אבל היתה בטוחה שהאישה הטובה עשתה משהו!
לאחר שקט ארוך שמעה צרחות. עכשיו זו היתה האישה.
אך אלה לא היו זעקות כאב, היו אלה זעקות חרטה. איך ידעה
קטנטונת שכזו להבדיל בין השתיים? היא לא ידעה. היא רק ידעה שזה
לא אותו הדבר.
בהיסוס ופחד, שכמעט עצר את פעימות ליבה הקטן, פתחה את המכסה.
מעט האור שנכנס לארגז גרם לעינייה לצרוב. הדבר הראשון שראתה
היה יד של אישה (ידעה היא שזו האישה הטובה) אוחזת אקדח, אחיזה
רופפת, וראשה היה  מוטל בין ידיה. האקדח היה מאוד קרוב לראשה,
דבר שהפחיד את מיה הקטנטונת מאוד.
לאחר יציאה איטית מהארגז ראתה מיה דבר נוסף שלא ראתה קודם.
הוא! הוא היה מוטל על המיטה, פלג גופו התחתון היה מכוסה בדם,
מקור הדם היה ברור, הוא הגיע מאיבר שפגע בקטנטונת כל כך הרבה
פעמים בעבר.
היא לא יכלה להפסיק להביט בו בזמן שזחלה לעבר האישה הטובה
שאפילו לא הבחינה בה. היא לקחה את האקדח מידה, לחצה על ההדק
פעם נוספת, אבל הפעם היא כיוונה לראשו של ההוא. היא לא יכלה
לסבול את החיוך המרוצה על פניו כשהיה מעליה.
עכשיו הוא כבר לא יחייך ובטח לא...