זה כל כך עצוב. כל החיים האלה זה פשוט יום אחד רע וממש ארוך.
והיום הזה זוחל לאט כאילו הזמן לא זז. אתה מתבונן בשעון, שומע
את התיקתוק אבל המחוגים נשארים במקומם. יציבים וללא תנועה.
אומרים שמה שלא הורג מחשל. הריקנות הזאת יכולה להרוג אותי, אבל
אני עדיין פה, עדיין נשברת כל פעם מחדש, כל פעם נופלת יותר
חזק. אז איך באמת ריקנות יכולה לחשל?
מתעוררת בבוקר ועומדת מול המראה. אחרי 4 שעות שינה, היסטריות
ללא סוף וכמויות אלכוהול שכבר מזמן היו הורגות פיל. עיגולים
שחורים מתחת לעיניים. זרקתי את עצמי לעזאזל. מנסה לפתוח את
העיניים במאמץ גדול ולהסתכל לעיניי הבחורה שבתוך המראה. לא ממש
בחורה, יותר נכון להגיד מה שנשאר ממנה ונראה כמוהה פעם. עיניים
מנופחות ואבודות, ואותה שאלה כל בוקר מהדהדת בראשי, מה הלאה?
מה השלב הבא?
איך אנשים מצליחים לעשות כל כך הרבה דברים, ולמה? ההתעוררות
שלי כל בוקר מפליאה אותי ומוכיחה לי עד כמה אין לי חיים. היום
שלי תמיד היה מתוכנן, תמיד היה לוח זמנים כדי להספיק הכל.
בחודש האחרון אין יותר זמן בשבילי, אין דברים חשובים שצריכים
להעשות, אין אף אחד מסביבי שיכול לגרום לי לקום מהמיטה. אני
והריקנות, השקט שלה.
ואווו, אני נראית זוועה יחסית לשש שעות שינה, ואפילו לא היה
אתמול אלכוהול. מה עושים היום? היום יום שלישי. אימון. מחר
אימון. מחרתיים בגרות. ומה אז? מעבר לזה אין כלום? ככה אני
אהיה עכשיו עד סוף חיי? מנסה למצוא איזה משקה שעוד לא שתיתי
ויש בו קצת יותר מ-15 אחוזי אלכוהול. צריכה קפה, בוקר טוב...