גדלתי מהר, אני נשבעת.
מעולם לא חשבתי שהחיים יתבהרו מול עיניי בגיל כה צעיר.
כל אדם שנקרה בדרכי זרק לי עצם, אספתי את כולן.
השמש צרבה אותי מיליון פעמים.
נשארתי מוכתמת מהכאב, וחלקתי בכאב של כולם.
הרי מי שלא עבר את זה, לעולם לא יוכל לדעת מה זה להתעורר בוקר
בוקר ולייבש את העיניים מהדמעות.
אבל השרירים גדלו והתעצמו והפכתי בלתי מנוצחת, למראית עין -
הכל למראית עין, כי בפנים אין דבר אחד קשה חוץ מהכדור בגרון
שחוסם לי את הנשימה כשאני נפגעת.
וזו אני, אני רוצה את הטוב. אני מחפשת אותו ולפעמים כשאני
מוצאת אני לא רואה כי אני בת אדם. ולפעמים אני, כמו כולם,
עיוורת.