[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעקב גור-אריה
/
אבדן ימי התום

את זאביק פגשתי בכניסה למשרד הנסיעות, וזה לא היה קורה לולא
החלטתי להפתיע את אישתי וילדי בנסיעה לחופשה ביוון. פתחתי את
דלת הכניסה למשרד הנסיעות  וראיתי מולי את זאביק, חבר ילדותי,
כן, הוא ולא אחר. לא ראיתיו כבר שנים רבות, בעצם מאז עזב את
רעננה. הבחור הקריח מעט ושמן ( לא מעט ) אבל עדיין היה אותו
אדם גבוה וחזק כפי שזכרתיו מהימים ההם. התחבקנו בשמחה כשאנו
טופחים זה לזה על הכתפיים וצוחקים וכמעט בוכים במין ערבוביית
רגשות מוזרה שזחלה עלינו לפתע. מרחק השנים כמו נמחק בשניות,
יצאנו לרחוב ומשם צעדנו כעשרים מטר לפאב הקרוב.

הזמנו כוס גדולה של גולדסטאר לכל אחד מאתנו  וכשהגיעה הבירה
ביקשתי מזאביק שיתחיל ויספר מה קרה לו בעשרים השנים מאז נותק
הקשר.

זאביק לגם מעט , ובקולניות, ממעטה הקצף שכיסה את הבירה וסיפר
כי נסע לארה"ב בהתאם לתוכניתו המקורית,  לטיול של חצי שנה,
ו"נתקע" שם לחניה של כמעט עשרים שנה. הוא החל לעבוד במפעל של
דודו בניו-ג'רזי, הדוד שלח אותו ללמוד באוניברסיטה, ומשסיים את
לימודיו, חזר לניו-ג'רזי והמשיך לעבוד במפעל, התקדם בתפקידי
הניהול, נשא אישה ונולדו לו שני ילדים. משמלאו לילדיו 16 ו 14
שנים, החליט כי זה הזמן לחזור לכאן. כבר מזמן הוא חלם על כך,
ובכלל, ניגמר לו מארה"ב. לאחר סדרת ויכוחים רציניים עם אישתו
הוחלט במשותף כי הם יעברו לגור בארץ לתקופת ניסיון של כמה
שנים. זאביק קיווה כי יקרה לילדיו בארץ את אשר קרה לו בארה"ב
וכי אחרי שירות צבאי הם ימצאו בני זוג ישראלים ויישארו כאן.
באשר לו ולאישתו כבר לא דאג. הם יסתדרו. וכך חזרו לפני כחצי
שנה, ועכשיו לקראת החופש הגדול החליט שראוי להם לנסוע לחופשה
אי שם באירופה. והנה בדיוק היום החליט להיכנס למשרד הנסיעות על
מנת לבדוק לאן כדאי להם לנסוע.

כעסתי בתוכי על כי הבחור חזר לרעננה וחי כאן כבר כמחצית השנה
וטרם  הטריח עצמו לחפשני, ( אותי, שהייתי חברו הטוב ביותר ),
אולם שתקתי ולגמתי מעט מהבירה לפני שהתחלתי לדבר.
זאביק גמר את הבירה שבכוסו, סימן למלצרית להביא לנו עוד סיבוב
ואז שאל אודותי.
סיפרתי לו על הלימודים בטכניון, על מירה אותה הכרתי שם, בחיפה,
על שלוש בנותינו ועל עבודתי כמהנדס בחברה לייצור מזגנים. לא
ידעתי חיי מי משנינו נשמעו משעממים יותר. הבטתי בזאביק וצחקתי
לעצמי בקול. הבטנו זה על זה וצחקנו ביחד, בקול.
'מי היה מאמין' אמר זאביק, 'שברחוב הראשי הזה יהיה פעם רמזור,
הרי זה היה הרחוב הראשי של המושבה. ומי בכלל רצה לעבור לגור
כאן, רעננה הייתה אז חור, ממש חור, בלי הסרגל של עפולה' אמר
וצחקנו ביחד.

הפאב בו ישבנו היה פעם הקיוסק של גרשוני. 'איפה גרשוני ואיפה
הקיוסק' צחק זאביק. וכך, בין לגימה ללגימה, שיחזרנו סיפורים
מהימים הם, על גבעת שלושת העצים, שם נהגנו לקטוף תותים ולקחת
עלים לתולעי המשי שלנו. על בריכת המים בלב השדות שם נהגנו
לשחות ואשר  בה טבע  יונתן הבן של כהן החלבן בכיתה ח' , ועל
אלברט, הצבע.
'ואם מדברים על אלברט, מה לעזאזל קרה למלכה התופרת?' שאל
זאביק'. מבלי להרגיש הסמקנו שנינו , למרות שעברו יותר מעשרים
וחמש שנים מאז, למרות ששנינו כבר היינו נשואים ואבות לילדים.
הרגשנו עצמנו כמו שהיינו אז. זאביק בן 16 ואני בן 14. ואלברט
היה עבורנו הצבע הזקן, והוא היה בסך הכל בן 45. בזמנים ההם,
בהם לא הייתה טלוויזיה, ולא היו מחשבים אישיים, והעולם נראה
קצת אחרת, ובימים ההם נהגו הבריות לחדש את הצבע בביתם לקראת חג
הפסח. ואלברט הצבע, היה פורח בימים שלפני חג הפסח. היה מעסיק
נערים בני 16 ומעלה בכל הבתים בהם קיבל עבודות צביעה.
כך יצא  שבדיוק אחרי יום הולדתי ה 14 בא אלי זאביק בריצה, חסר
נשימה ואמר לי שהצליח לקבל עבודה לו ולי אצל אלברט. ושאם נעבוד
הרבה נוכל אולי להחליף סוף סוף את האופניים הישנים שלנו לקראת
החופש הגדול, וזה לכשעצמו היה דבר חשוב מאד עבורנו, כי מי שלא
היו לו אופניים, פשוט לא נחשב, ולא יכול היה להשתתף בשום
פעילות חברתית. 'ביום ראשון', קבע זאביק, 'בשעה שבע, אנחנו אצל
אלברט'. ואמנם, ביום ראשון התייצבנו אצל אלברט, במכנסיים קצרים
וחולצת טריקו צהובה, עם האופניים הישנים ועם זוג סנדלים חדשים
שקבלתי לכבוד הפסח. אני עדיין זוכר את ריח העור של אותם סנדלים
חדשים. בשישי שבת הסנדלים בהקו עדיין והדיפו ריח רענן של עור
חדש. וכשהיינו בדרכנו לעבודה הראשונה, כבר משירדנו מרחוב אחוזה
ונאלצנו לרדת מהאופניים ולדחוף אותם ביד כדי שפח הצבע שאלברט
העמיס על הסבל של כל זוג אופניים, לא יפול, צעדנו בחול כשאני
משתדל שלא יכנס לי חול לסנדלים. ידעתי שכבר באותו הלילה, יהיה
ריח שונה לסנדלים שלי. הריח המוכר ההוא של עור חדש מעורב בחול
ובזיעה. הריח שליווה אותנו , את כל הילדים, בערך מפסח ועד אחרי
סוכות. ידענו גם כי אם נמשיך ונרכב בדרך העפר, אזי יכנס החול
לשרשרת של האופניים שלנו, ונהיה תקועים עד שננקה ונשמן מחדש את
השרשראות. צעדנו לביתה של מלכה התופרת.

מלכה גרה בשיכון של בתים קטנים שבנתה 'עמידר' מאחורי שורת
הבתים של רחוב הבריכה, ליד הפרדס של גולדשטיין. היא הייתה
ניצולת שואה, אלמנה ואם לשני ילדים קטנים. את ילדיה שלחה
לפנימיה בבן שמן, ובימי החופש, עד לליל הסדר היו ילדיה אצל
אחיה הגדול בראש פינה. היא הייתה אישה נאה בשנות השלושים
המאוחרות, ועסקה בתפירה. מלכה התופרת או מלכה ההונגריה קראו לה
כולם. כדי להגיע לביתה היינו צריכים ללכת בדרך העפר כמאתיים
מטר מהרחוב הראשי, ואז, בין הבית של גולדשטיין לבית של ווסרמן,
לפנות שמאלה וללכת בשביל חולי למדי שהגיע לרחבה  קטנה שהייתה
ממש לפני ביתה. שורת הבתים בה גרה הייתה מורכבת מבתים חד
קומתיים, בעלי גגות רעפים אדומים. בכל בית כזה היו שתי יחידות
דיור, כל אחת בת שני חדרים, הול, מטבחון, שירותים ומקלחת. לפני
דלת הכניסה הייתה דלת נוספת שכולה עשויה רשת נגד זבובים
ויתושים. בקיץ הייתה הדלת פתוחה תמיד כדי שתיכנס הרוח , וכך גם
היו החלונות. התריסים היו עשויים מעץ שהיה צבוע בצבע ירוק, והם
היו מעוגנים לקירות על ידי ווי מתכת. מספר עצי פרי היו נטועים
בחזית הבית. לא היה דשא, והכל למען האמת נראה די מוזנח.
כשהגענו לביתה אפף אותנו ניחוח נעים של מאפה שזה עתה יצא מתנור
האפייה שלה. 'העוגות האלה' נאנח זאביק, 'אלוהים, כמה שהן היו
טעימות'. ואכן, הן היו. כמו כל דבר שמלכה ההונגריה בישלה, היה
להן טעם גן עדן. שני דברים למדה מלכה מאמה, לבשל ולתפור. ולולא
התפרנסה מתפירה הייתה בוודאי נעשית בעלת קונדיטוריה. מכל מקום,
באותו הבוקר, משהגענו לשם, ועד שאלברט הגיע, נהנינו מעוגות
גבינה הונגריות טעימות להפליא.
משהגיע אלברט התחלנו לעבוד. הזזנו את כל הדברים מהקירות. היו
שם שלשה גלילי בד צבעוניים ופרחוניים שעמדו שעונים לקיר באחת
הפינות, היו שם גזרי בדים רבים מפוזרים על השידה ועל הרצפה,
נאלצנו להזיז את השידה החומה וכמו כן את מכונת ה'זינגר' שהייתה
האביזר החשוב ביותר בביתה של מלכה. ואני עדיין שומע אותה אומרת
בתחינה ובמבטא הונגרי 'זהירות על המכונה ילדים, זה הפרנסה שלי!
זהירות'. חיקיתי אותה ואת קולה  ושנינו פרצנו בצחוק פראי מהול
בנוסטלגיה, והזמנו לעצמנו עוד בירה. את הבדים שראינו שם
בגלילים, כבר ידענו, נראה על נשות המושבה בקיץ הקרב ובא ובחג.
מי שיכלה להרשות לעצמה, תפרה אצל מלכה. גם אמי ואמו של זאביק,
תפרו אצל מלכה.

אלברט חילק הוראות. נתן לנו מברשות וסולם והתנדף לדרכו לפקח על
עוד צוותי צביעה שלו. הזזנו בזהירות את ה'אמקור 5' שלה מהגומחה
בה היה שקוע, וכך גם את שידת הירקות שהייתה בנויה מכמה סלסילות
מתכת צבועה לבן , שהיו מונחות זו מעל זו. התחלנו לצבוע את
המטבח, נתנו לשכבת הסיד הראשונה להתייבש ובאותו הזמן התחלנו
לסייד את הסלון, שבעצם היה חדר העבודה ומרכז הבית. למטבח נדרש
צבע לבן, ולסלון ולחדר השינה צבע תכלת, נו טוב, לא  נרחיב
בענייני טעם, אבל זה מה שהלך אז. וכך, סיידנו לנו בשקט, כשמלכה
סביבנו דואגת שלא נלכלכך לה את הבית, ושנצבע כמו שצריך, ומדי
פעם מכבדת אותנו בעוד עוגה או עוגיה. הגיע השעה 1, היינו כבר
עייפים והזענו פחד. ובדיוק אז הגיע גולדמינץ, הקבלן השמן
מתל-אביב עם השברולט הלבנה שלו, והחנה אותה ברחבה מול הכניסה
של מלכה. גולדמינץ היה מגיע פעם או פעמיים בשבוע, וכבר קרה לא
אחת, שהשברולט הלבנה שקעה בחול, והבן של ירוחם היה מחלץ אותו
עם הג'ון-דיר שלו, תמורת 50 לירות. הטרקטור הזה הביא לירוחם
הרבה שטרות נחמדים כאלה מגולדמינץ עד שחשבתי שירוחם בכוונה
דואג שההוא ישקע שם בחול.

מלכה התקרבה אלינו, נתנה לזאביק שטר של חמש לירות ושלחה אותנו
למושבה לקנות ארטיק ולחזור בעוד שעה. 'תנוחו קצת ילדים' אמרה.
יצאנו מהבית והתחלנו ללכת לכיוון המושבה כשזאביק תפש את ידי
ואמר בשקט, 'אנחנו לא הולכים למושבה. בוא נחזור ונראה מה קורה
שם'. התווכחנו. הוא היה בן 16, גבוה וחזק, ואני בן 14, והוא
הרי סידר לי את העבודה, אז שתקתי וחזרנו בשקט ובהתגנבות אל
ביתה של מלכה. נכנסנו דרך דלת הרשת והקפדנו שהיא לא תיטרק. בין
הסלון לחדר השינה של מלכה לא הייתה דלת  אלא וילון פרחוני שהיה
תלוי על קפיץ מתכת שהיה מתוח מקיר אל קיר בין המשקופים. שמענו
קולות והתקרבנו על קצות האצבעות. זאביק הזיז את הסולם, קרב
אותו לוילון, טפסנו על הסולם והצצנו לתוך החדר דרך המרווח שבין
הקפיץ שהחזיק את הוילון, לבין התקרה. משקלו של הוילון, משך את
הקפיץ בעיקול מה כלפי מטה ועובדה זו אפשרה לנו לתחוב ראשינו
ולהזין עינינו במה שהתרחש שם בחדר. כל אחד מאתנו עמד על צד אחר
של הסולם, וראשינו כמעט התנגשו זה בזה. החדר היה מרוהט די
בצמצום. ארון בגדים גדול בצד ימין של החדר, מיטה זוגית גדולה
עמדה במרכזו, מכוסה בסדין לבן ובשמיכת פיקה צבעונית, עם
משבצות. הכריות שהיו עליה היו מקושטות ברקימה צבעונית של
פרחים, כדוגמת רוב המפיות שקישטו את ביתה של מלכה, ואשר כיסו
את השידה בסלון, את המקרר מלמעלה, ואת ארגז הלחם שעמד על השיש.
ככל הנראה שוב קטע הונגרי מהבית. במרכז המיטה שכבה מלכה, כשרק
רגליה, ראשה וידיה נראים, כל היתר היה מכוסה בגולדמינץ השמן,
שישבנו הרוטט עלה וירד ללא הרף תוך כדי השמעת גניחות משונות,
תוך כדי שהוא מבקש ממלכה שתלחץ על ישבנו בעזרת רגליה. גם מלכה
השמיעה גניחות במיוחד כשגולדמינץ שלח ידו ומעך את שדיה במה
שנראה ממעלה הסולם כלישת בצק טרם אפיה. היינו נרגשים בצורה
בלתי רגילה, והחזקנו בקושי את הסולם ביד אחת, וביד השניה טפל
כל אחד מאתנו באברו שקם לפתע לחיים עצמאיים  משלו ללא הודעה
מוקדמת. עוד אנו עסוקים בצפייה ובאוננות פראית על הסולם,
וגולדמינץ השמיע גניחה משמעותית ביותר והתגלגל לצידה של מלכה
ושכב שם על גבו כשכל גופו מזיע.  מלכה וגולדמינץ היו עסוקים
עדיין זה בזה וכלל לא ראו אותנו. סוף סוף ראינו אותם ערומים.
גולדמינץ לא במיוחד עניין אותנו. סתם שמן שגופו מכוסה בשערות
שחורות למכביר. היה לו זיין בגודל של אגודל מצוי ולולא התחלנו
להתבונן במלכה, היינו בוודאי פורצים בצחוק פרוע. מלכה הממה
אותנו. עד אותו היום  לא ראינו אישה עירומה, ( חוץ מאשר בעיתון
"העולם הזה"  בבית הספר או בפלייבוי שהביא דני לוי מארה"ב
ואחרי זה זרקו אותו מהצופים בגלל זה ). זה היה הדבר האמיתי
וזה ריגש אותנו. עד היום אני חש רטט כשאני נזכר בפעם הראשונה
בה ראיתי את מלכה במערומיה.  למלכה היה גוף מדהים ביופיו. שער
ראשה החלק והשחור היה פרוש על הכרית הלבנה והיווה עיטור נפלא
לראשה, עיניה שהיו חומות נצצו משום מה,  שדייה היו לבנים
ומעוטרים בפטמות חומות-ורדרדות, ומשולש ערוותה תלתלים על
תלתלים שחורים ומפתים.  גולדמינץ קם מהמיטה אחרי כחמש דקות,
התלבש במהירות, הוציא ארנק תפוח מכיסו האחורי ופתח אותו, שלף
משם כמה  שטרות בני 100 לירות, כמדומני 3 או 4 שטרות, הניח
אותם על השידה שליד המיטה ואז זאביק אמר, 'יאללה, בורחים'.
זינקנו מהסולם, הזזנו אותו למקום בו היה קודם, והצלחנו לעוף
משם בדיוק כשגולדמינץ עשה דרכו למקלחת.

לקחנו את האופניים שלנו וטסנו למושבה, ותוך כרבע שעה היינו שוב
בבית של מלכה, כשכל אחד מחזיק ארטיק בידו. השברולט הלבנה כבר
לא הייתה שם. מלכה קבלה את פנינו בחיוך, לבושה בשמלה אחרת .
היא שאלה אותנו אם אנחנו רוצים מיץ פטל, וזאביק, שעדיין היה
נלהב שלח יד ואחז באחד משדיה ואמר 'לא מלכה, אנחנו רוצים מה
שגולדמינץ קבל פה. בדיוק את זה'. מלכה החווירה, ניסתה להתווכח,
וזאביק המשיך בקול נוקשה 'ראינו הכל, עמדנו כאן על הסולם,
וראינו. אם לא תתני לנו, כל המושבה תדע מה היה כאן'. במחשבה
לאחור, כאדם בוגר, כשאני חוזר לעסוק במה שעבר על מלכה ברגע
ההוא, אני די מתבייש בעצמי, אולם בפועל, היה זה אחד האירועים
המשמעותיים ביותר בחי, וגם בחיי זאביק.

מלכה פשוט התקפלה. היא התכנסה בעצמה, נראתה מהורהרת ואמרה
'טוב, בואו' נכנסה לחדר השינה שלה. נכנסנו אחריה. מלכה סגרה את
הוילון. שמנו לב כי על המיטה יש מצעים נקיים. מלכה פשטה את
שמלתה והורידה את תחתוניה הלבנים. קרענו מעצמנו את בגדינו.
עמדנו שם ערומים, כשאני בפינה מתבייש ומכסה את אברי ביד אחת,
וזאביק מייד וללא היסוס, ניגש ונשכב בין רגליה של מלכה חדר
לתוכה ותוך כדי כמה תנועות נמרצות גמר בתוכה בקול אכזבה. גם
מלכה השמיע איזה 'אופס' רפה והשתדלה שלא לצחוק. זאביק מזמז את
שדיה, מצץ את פטמותיה ולאחר דקה בערך ירד מעליה, ודחף אותי אל
עבר המיטה כשהוא פולט, 'יאללה תורך'.
הייתי נבוך ונרגש. אני זוכר שנשכבתי בתחילה לידה והתחלתי
להשתעשע בשדיה ולינוק מהפטמות המשגעות הללו עד שזאביק גער בי
'נו תזיין כבר' ואז נכנסתי אל בין רגליה ונזקקתי לעזרתה. מלכה
כוונה את אברי למקום הראוי ולחשה 'תכניס'. כמו להכעיס, חזר
המחזה שהיה מקודם עם זאביק. הייתי מחומם מדי והחידוש שבמגע החם
והמפגש בין אברי לבין מצי תאוותה  שהיו מהולים במיציו של
זאביק, עשו את שלהם וגמרתי תוך שניות. מלכה חיבקה אותי אל בין
שדיה ולטפה את ראשי כשהיא ממלמלת ' אל תדאג ילד, כשתגדל זה
יהיה בסדר'. קמנו מהמיטה, התלבשנו. מלכה התקלחה והחליפה שמלה,
ואנו חזרנו למלאכת הסיוד. המשכנו בעבודתנו תוך שאנו כובשים
ראשינו ברצפה מבושה. עד השעה חמש אחר הצהרים סיימנו את סיוד
הבית. אלברט הגיע למקום, בדק את עבודתנו, קבל ממלכה תשלומו
ונפרדנו לשלום ממלכה. בדרכנו הביתה עצרנו בצד ונשבענו זה לזה
שלא נספר על כך לאף אחד לעולם. לא על מה שהיה ובוודאי שלא על
הבושה. זאביק הזמין עוד בירות וכשאלה הגיעו, הרים כוס ואמר
'נשתה לחיי בתולינו שאבדו בין רגליה של מלכה' . הוא חיסל את
כוסו, הזמין עוד כוס אחת ואמר, 'יאללה קדימה, ספר מה היה, מה
קרה עם מלכה? '

'טוב' אמרתי, 'אז כפי שאתה זוכר, חודשיים אחר אותו הפסח אביך
קבל עבודה בנמל אשדוד ועזבתם את רעננה. בתום החופש הגדול
התחלתי ללמוד בכיתה ט' והמעבר לתיכון היה לי קשה. זה לא היה
אותו משחק ילדים כמו שהיה לנו ביסודי, ואתה בטח זוכר את התיכון
ההוא. ממש מכה. העניין עם מלכה הרי עשה לי משהו והתחלתי להסתכל
על הבנות בצורה מעט שונה מאשר מקודם. המצחיק היה שהתחלתי להביט
דווקא על הבנות מכיתה יב' י"ב ולא על אלו מהכיתה שלי. מייד
אחרי סוכות, ביום סתווי אחד, עליתי על האופנים ונסעתי לבקר את
מלכה. כשהגעתי לשביל שבין הבית של גולדשטיין לבין הבית של
ווסרמן, התחלתי לשקשק וכמעט התחרטתי. שמעתי קול רכב בא מאחור
אל תוך הרחוב וזה מה שדחף אותי פנימה, אל תוך השביל. הלכתי
לביתה ברגל. דפקתי בדלת. מלכה פתחה, חייכה והזמינה אותי פנימה.
היא הכינה לשנינו שוקו חם, הוציאה מהתנור איזו עוגה תורנית,
וישבנו על הספה הקטנה בסלון, עליה  תמיד ישבו הנשים  שהזמינו
ושמדדו שמלות.
היא שאלה אותי על בית הספר ועוד כל מיני שטויות עד שברגע
מסויים לא יכלתי יותר, קמתי ניגשתי אליה, חיבקתי אותה ואמרתי
בלחש לאוזניה "מלכה אני משתגע, מאז אותו יום אני משתגע, בבקשה,
למדי אותי, תעשי ממני גבר".
קשה להאמין זאביק. מלכה לקחה אותי לחדר השינה. אבל לפני כן,
התנשקנו בסלון, התמזמזנו כמו שצריך, וכשהגענו למיטה שלה היינו
שנינו די לוהטים ולהוטים. לא היה דבר שלא למדתי אצלה. זאביק,
בית הספר הזה נמשך עד פסח הבא. ואגלה לך משהו, אהבתי אותה. היא
הייתה אהבתי הראשונה.
חודש אחרי פסח הגיע לארץ הדוד  העשיר של ווסרמן ממיאמי בארה"ב.
הבחור היה אלמן. הוא  נדלק על מלכה בשנייה בה ראה אותה, טוב,
אני באמת לא מאשים אותו. היא הייתה חתיכה רצינית. הוא לקח אותה
ואת ילדיה איתו למיאמי. אומרים ידידי, שחתונה כזו לא ראו
במיאמי מזה שנים. וכך מצאה מלכה את אושרה בארה"ב, ואנו איבדנו
את ימי התום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טוב נו, אין לי
מה להגיד.





(משפט שבחיים לא
תשמעו מאמנון
אברמוביץ'.)


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/01 4:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעקב גור-אריה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה