שבכל הלילות אטמתי אוזניים משמוע
ושפשפתי עיניים, כתינוקת,
עד שכהו מראות;
שבכל הלילות קמתי מתוכי החוצה
וחייכתי ורקדתי עד הבוקר,
מסלקת ממני את הרעד  
שבכל הלילות הפניתי מבט
ועשיתי עצמי לא יודעת
[או סתם
סומה וחרשת
ושוטה]
שבכל הלילות
שנאתי כל כך.

והלילה הזה.
אלף ירחים ושלושים וששה
ראתה סבתא במלואם.
"הייתי הקטנה משבעה," היא מספרת
"תמיד זאת ששאלה."
ואני מקשיבה ברפרוף,
לבי בעולמות אחרים;
קל יהיה לכתוב, חשבתי,
על מוות וזקנה
ושכחה, צריך רק
לעבוד על הרגש

והגדת לבנך ביום ההוא - - -
שלא נשכח, שלא
נאבד פתאום את המלים
שהצטמצמו לי לתמונה מזוקקת:
סבתא בשולחן הסדר
קולה פריך ורועד
שואלת
מה זאת