מוקדש, כמובן, לחברים שעדיין איתי :)


אז... "למה כל זה היה טוב"? שאלתי את עצמי את זה עם חיוך על
הפנים ומבט נעוץ בשמים, אחרי עוד ערב רגיל פחות או יותר.
חברים, גיטרה, צחוקים.
ג'וינט ביד אחת, קפה על השולחן. המאפרה עם הפילים, אעלק "עבודת
יד" מתאילנד מונחת בחיקי.

חשבתי על הזמן שחלף, העליתי את העבר מול עיניי באופן הכי מוחשי
שיכולתי.
פעם חשבתי שההתמכרות הכי גדולה שלי היא העישונים, היום בלילה
הבנתי שהיא הרגש.
נזכרתי איך פעם הייתי מוצפת במפולות רגשיות, נהרות של ממש
שגעשו בנפשי ולא נתנו לי מנוח, כשמעל הכל מרחף ענן השכחה של
הסטלה, אותו אחד שמאפשר לך לצוף בחופשיות וחונק אותך באותה
נשימה.  
כמעט באותה מידה בה התמכרתי לאושר ולנחמה שסיגריה פשוטה יכולה
להעניק לי, בהיותה חפץ גשמי וחסר יכולת להגיב על מה שקורה
סביבו, התמכרתי לאותם בורות אליהם נפלתי שלא מרצוני.
נזכרתי איך להתפלש בדיכאון היה דרך חיים, איך לא חשבתי שיש דרך
אחרת, וכמה שבסופו של דבר אהבתי את זה.

כיף להסתכל אחורה ולספר סיפור אחר, לגלות כמה אושר יכול לצמוח
מאותם תהומות ממש, איך אותן ביצות התייבשו ונהפכו לשדה פורח,
מוזן בדשנים של צמחי הביצות הנרקבים. לגלות ששתי ההתמכרויות
השתלבו והפכו ברווזון מכוער ליצור יפיפה, שמאותן תהומות של
ייאוש וחוסר אונים צמחו האומץ והאופטימיות, ויותר מזה כיף
לגלות סם אחר, סם מסוג שונה שאף סם לא ישתווה לו...


I chose something else...
I chose happiness.