הטמטום,
הוא חופר בי את דרכו,
משתרש לו אט אט בתוך המוח,
מערפל כל ידע וכל הגיון,
מה יהיה הסוף?
מוות מוחי, אני חושש.

האם מאוחר מדי?
ללמוד ולהשכיל? להעשיר ידיעותי?
להתמצא בהסטוריה האנושית ובדרכיה?
בחוקים ובמעשים?
בדברים האמורים לשמש אותנו דוגמא?

האם זו לא שאלה של זמן בכלל?

אולי התפתחות שרירית גורמת לתת-התפתחות מוחית?
זו גם אפשרות.
הפשטות... כן.
זה לא הטימטום, זו הפשטות.
הצורך לפשט הכל.
הצורך להיות בסיסי מבלי לעסוק בשום דבר ספציפי.

יא' בנאדם טוב! יא' צדיק!
עאלק.

הצדיק האמיתי הוא זה החופר, זה החופר בורות בבסיס, זה המוציא
החוצה את המיץ.
זה הנלחם על פרטי הפרטים, כאילו כל פרט היה איבר מגופו.

צדיק עאלק...