מחר יש אזכרה לסבא שלי ולא בזין שלי ללכת.
מוזר לי בכלל לכתוב סבא שלי. הוא לא סבא שלי. הוא מת.
זה לא שלא אהבתי אותו, להיפך, חלק מהזיכרונות הנעימים ביותר
מימי ילדותי קשורים בו, פשוט אזכרות וטקסים דתיים למיניהם זה
ממש לא הקטע שלי. חוץ מזה, מגיל שמונה האכילו אותי סיפורים
שהוא נסע לחוץ לארץ לגור, ורק לפני שנתיים, שבוע אחרי הבר
מצווה שלי, גיליתי שהוא מת. חמש שנים שהבנאדם היה חי מבחינתי.
כששאלתי למה הוא לא מתקשר אף פעם, אמרו שהוא נמצא במדינה שאין
בה קליטה, ופעם בחודש נתנו לי לכתוב לו מכתב שהם ישלחו אליו
כביכול ואני ברוב תמימותי גם הוספתי ציורים. בעיקר ציירתי
אותו, או לפחות ניסיתי לצייר אותו. לא יודע למה. משהו בחזות
המרשימה הזאת שלו. הוא היה מאוד גבוה והיתה לו מקטרת ואיך שככה
הפנים שלו היו מתגלות דרך העשן היה לזה קטע מסתורי כזה שדיבר
אליי כנראה ודחף אותי לצייר אותו.
היום אני כבר לא מצייר. לא אותו ולא אף אחד.
חמש שנים שהייתי שולח לו חודש חודש מכתב עם ציור אחד לפחות.
יותר משישים מכתבים שנאגרו במגירה גבוהה ושקטה בחדר הארונות של
ההורים שלי.
יום אחד באחד ממסעות חיטוטיי במקומות אחסון נסתרים בבית אחר
אוצרות לא צפויים (פעם מצאתי מאחורי המזנון בסלון סרט כחול
שהיווה נקודת מפנה בחיי ושינה אותם ללא היכר) נתקלתי בתיבת
מתכת חשודה שהוסתרה עמוק בתוך אותה מגירה מניאקית. אני לא יכול
להפטר מהזיכרון הזה המחריד. לא ידעתי מה לחשוב, כל האמון שהיה
לי אי פעם בהורים שלי התערער לחלוטין. כל מה שהאמנתי בו, כל מה
שתמיד נתפס בעיניי כהגיוני וצודק-חרב.
בשלב הזה עדיין לא קלטתי שסבא שלי מת. לא הבנתי כלום. רציתי
לרצוח את ההורים שלי שלא שלחו אף אחד מהמכתבים והיה שם גם
המכתב הטרי מהבר מצווה שעלה לי בכמה דמעות בכדי שייכתב. קראתי
אותו שוב ואז בכלל התחרפנתי. איך שסיימתי לקרוא אותו תפסתי את
הנייד והתקשרתי לאימא שלי. "למה לא שלחתם אף מכתב לסבא כל
השנים?" צרחתי לה ברגע שענתה "היי". היא ביקשה ממני להירגע
וכעבור חצי שעה שניהם כבר היו בבית.
הם ניסו להסביר לי שהם חיפשו את טובתי ולא ידעו איך לספר לי
ורק רצו לגונן עליי, ובמשך שעה ארוכה טחנו לי במוח ואמרו את
המילה "מצטערים" בערך שלוש מאות פעם.
תוך כדי נאומי ההתנצלות המחשבות רצו לי בראש כמו המכוניות
המתנגשות בלונה פארק הקטן של הכפר של סבא. חשבתי שאני יוצא
מדעתי. איזה דפוק הייתי, איך בגיל שלוש עשרה עדיין האמנתי שיש
מדינות שאין בהן קליטה, ושזה נורמלי שככה פתאום סבא נעלם לי
מהחיים. איך ההורים שלי נתנו לי לגדול ככה סתום חמש שנים.
מעולם לא שנאתי את ההורים שלי יותר מאשר ברגע ההוא. אני זוכר
שלא בשליטתי ירקתי לכיוונם והתחלתי לרוץ בלי לדעת לאן.
מאז אני רץ. בלי לדעת לאן ובלי סבא.


אחד הדברים שהכי זכורים לי ממנו זה הסיפורים שלו.
בכל פעם שהייתי נשאר לישון בכפר הוא היה מספר לי סיפור לילה
טוב, שנראה לי שהמציא באותו רגע. אלו היו הסיפורים המוזרים
ביותר ששמעתי בחיי. סיפורים על מסעות והרפתקאות כמו כל האגדות
הרגילות, אבל משהו בצורה שהוא סיפר אותם... הוא היה קוסם, האיש
הזה. אף פעם לא נגמרו לו הסיפורים ואף פעם הוא לא חזר על אותו
סיפור פעמיים. חוץ מסיפור אחד מסוים שהוא סיפר לי בפעם הראשונה
כשהייתי בן שש. אני זוכר אותו טוב טוב.
הוא סיפר על מפלצת אחת מכוערת נורא שנמצאת במערה עמוקה באמצע
הר מושלג בקצה היער שבסוף העולם, שמתחבאת מבושה שהיא כזאת מין
מפלצת שכולם רק מפחדים ממנה ואף אחד לא אוהב אותה. יום אחד
נסיך יפה תואר עשה סקי על אותו הר באותו יער ומעד ושבר את
הרגל. הוא זעק מכאבים אשר חלחלו למעמקיי המערה של המפלצת
הנוראה. המפלצת חששה לצאת לעזרת האדם הנאנק מפני שידעה שאם היא
תיגש אליו הוא עלול להיבהל ממנה ולמות מפחד. הנסיך המשיך לגנוח
קריאות מצוקה שזעזעו את המפלצת המבוישת עד הגרעין הקשה לפיצוח.
בבת אחת קמה עם החלטה ותיק עזרה ראשונה ויצאה לקראת הנסיך
המתייסר.
ברגע הראשון שנפלו עיניי הנסיך על המפלצת הוא נבהל כמו שכל אדם
אחר נבהל כאשר הוא נתקל במפלצת על הר מושלג, אבל תוך רגע הוא
זיהה כי על אף מימדיה מדובר בעצם ברכיכה חסרת עמוד שדרה שבקלות
יוכל להביסה בקרב גם עם רגל שבורה.
המפלצת קרבה אליו ואמרה "I came in peace" משום שידעה כי
אנגלית היא שפה בינלאומית והניחה שאם המשפט הזה טוב לחייזרים
אז הוא טוב גם לה. הנסיך לא האמין כי המפלצת בעצם באה לעזרתו
והושיט אליה יד ואמר "מושי מושי" מפני שזכר מסיפור אגדה
שהקריאו לו תמיד בילדותו שזה אומר "שלום" או "תודה" או משהו
חיובי כלשהו בשפת היצורים מארץ האגדות.
המפלצת חייכה אליו חושפת שיניים רקובות וכאב עצום. היא רכנה
אליו, הרימה אותו מן השלג והחלה צועדת לעבר מערתה. בזמן ההליכה
הנסיך התבונן בפניה של המפלצת מקרוב והבחין ביופי הפנימי שלה.
מאותו רגע הרגיש רגוע והשתכנע שהיא הולכת לטפל בו.
וכך היה. המפלצת חבשה אותו, ודאגה לו לשיא הנוחות שאפשר למצוא
במערה עמוקה בהר מושלג. ולאורך תקופה ארוכה, אולי שנה אפילו,
המפלצת טיפלה בו במסירות רבה.
היא הייתה צדה לו ארנבות ויענים ולפעמים הם גם חגגו על בשר
נשרים על האש. מאחר והאגם היה קפוא ולא היה כל מקור מים בסביבה
הם שתו את הדם מהחיות והעופות שצדה המפלצת מן הבוקר עד הערב.
יותר מכל הנסיך אהב את פטריות היער אשר צמחו מחוץ למערה.
המפלצת הייתה מלקטת לו פטריות בלי הפסקה והוא היה אוכל אותם
כמו גרעינים וצוחק נורא.  
למרות שלא דיברו ביניהם ניכר היה שהנסיך אסיר תודה למפלצת והוא
הראה זאת לא פעם בגינוני חיבה שונים. לרוב היה מחזיק לה את היד
דקות ספורות והביט בפניה מקרוב.
פעם אחת אף נשק לה על ידה והיא הסמיקה, או לפחות כך הסיק מאחר
ועור פניה הכתמתם השתנה לגוון סגלגל. באשר למפלצת, לא היה כל
ספק, עוד הרבה לפני אותה נשיקונת קטנטונת היא כבר הייתה בקראש
היסטרי על אותו נסיכון כוסון. היא, אשר לא אהבה אף אדם מעולם
ואף אדם מעולם לא אהב אותה, מתחילה לפתח רגשות עזים אל בן אדם.
מתחילה לפנטז על פעמוני חתונה ושמלת כלולות כאילו לא הייתה
העיוות האכזרי של הטבע שהיא, אך עמוק בתוך ליבה ידעה כי אין לה
סיכוי באמת. ידעה כי היא רק עוד מפלצת גרוטסקית שמייחלת לחיות
בסיפור אגדה כמו סינדרלה. טוב, הסיפור הזה הומצא על ידי סבא
לפני עידן "שרק"...
ובכן, כאשר הנסיך חזר לעמוד על רגליו המפלצת הבינה כי זה עניין
של ימים עד שהנסיך ירצה לחזור לממלכתו ואכן כך הגיע אותו יום
מכריע.
המפלצת נכנסה מעורערת למערה באותו בוקר בזמן שהנסיך ארז לו שלל
פטריות צידה לדרך.
כשהבחין בה הוא צעד לקראתה באיטיות כאילו רצה שתרגיש שמדובר
באירוע משמעותי, ברגע היסטורי במערכת היחסים שלהם. המפלצת לא
ממש הבינה איך לפרש את אותה צעידה דרמטית, אך חשה בתוכה כי
הרגע ממנו כל כך פחדה כבר פה איתם.
הנסיך כרע ברך לפניה, הניח את כף ידו על לוח ליבו והרכין ראשו.
המפלצת חשבה שהיא מתפלצת, לא היה לה שמץ של מושג מה המחווה
הזאת אומרת, ואפילו לא ידעה אם לפרש את זה כסימן טוב או כסימן
רע. הנסיך התרומם מכריעתו והושיט לה יד, ושוב כמו בפעם ההיא
הוא נשק לה על ידה והיא הפכה כולה סגלגלה.
עוד לא הספיק לחזור הגוון הכתמתם לפניה והנסיך כבר החל לצאת
מהמערה. לפני שבכלל בנתה לעצמה תוכנית פעולה היא רצה אליו
וזרקה עצמה על אדמת המערה תחתיו.
הנסיך היה המום מהמחווה הלא צפויה וקיווה כי המפלצת לא הולכת
לחשוף את הצד האפל שהיה משוכנע כל כך שאין לה. הוא הרי זיהה
אותה כרכיכה כבר בפגישתם הראשונה.
המפלצת חיקתה את מחוות הנסיך, וכך הניחה גם היא את כף ידה
האדירה על החזה שלה והרכינה ראשה.
הנסיך הביט בה מרוגש מאחר וממש לא ציפה לכזה גילוי של חיבה
מהיצור הכתמתם והמעוות. משהו בתמונה הזאת של המפלצת משתטחת על
האדמה בפניו נראה לו לפתע כל כך מגוחך, שהוא פרץ בצחוק מתגלגל
שגבר וגבר.
וככה הוא סיים את הסיפור. המפלצת נשארה לבד במערה עם הזיכרון
של הנסיך שצחק נורא.
"נורא!" אמרתי לסבא כשהבנתי שאין סיכוי שישנה את הסוף, מאחר
והוא רקח את כל המאורע בעצמו "איפה המוסר השכל פה, סבא?" שאלתי
על סף בכי על מר גורלה של המפלצת.  
סבא סיפר לי שלא לכל סיפור יש סוף טוב, ושזה מוסר השכל בפני
עצמו שטוב שאני אלמד זאת כבר ויפה שעה אחת קודם.
"אבל הוא אהב אותה שהיא אהבה אותו, אז למה ככה?" שאלתי אובד
עצות, סבא חייך אליי וסיפר לי שאף נסיך בעולם לא ילך עם מפלצת
אלא אם כן הוא מפלצת בעצמו.
בשלב הזה אני כבר הייתי מבולבל ומתוסכל מדי בשביל להבין מה הוא
מנסה להגיד, ובטח נרדמתי מהר אותו לילה לסיים את הסיפור אחרת
בחלום.
הרבה סיפורים חלפו מאז אותו סיפור על המפלצת והנסיך אבל הוא
חרוט במוחי יותר מכולם, כנראה גם בגלל שהוא היחיד ששמעתי
פעמיים.
הפעם השנייה שבה שמעתי את הסיפור היתה בלילה אחד ממש מאוחר,
הוא בא אליי למיטה עם פה מסריח מאלכוהול וסיפר לי בסוד שהוא
בעצם לא סבא שלי.
"מה זאת אומרת לא סבא שלי?" שאלתי מוכה תדהמה. הוא אמר לי שיש
דברים שאני עוד קטן בשביל להבין. אני התעקשתי שיספר לי ומייד
והוא ביטל אותי על הסף והתחיל לספר לי שוב את הסיפור על המפלצת
והנסיך כאם זאת הייתה הפעם הראשונה שסיפר אותו.
יום למחרת הוא לכאורה החליק במקלחת ומת ומאז נשארתי רק עם
סיפורים.