...ואני אומרת "אני ואלהים" ולא "אלהים ואני", כי אני ניצחתי.
אם לומר את האמת, הוא נתן לי לנצח. אל רחום שכמותו. הוא שמע
בגרפסים שלי שאני לא כרגיל ורצה לשמח אותי. ברור ששמחתי. לא כל
אחת יכולה להגיד שהיא ניצחה את אלהים בגרפסים סגנון חופשי.
הקשבתי לגרפסים של אלהים. אנשים מסביב חושבים שזו סופת רעמים.
זה היה כל כך יפה, שהבנתי איך זה שאתה מוצא את הגרפסים שלי
מקסימים. אחרי הכל, למדתי מהטוב ביותר.
אחר כך אלהים שאל אותי מה קרה. הוא אולי אלהים והוא אולי יודע
הכל, אבל אני אישה, אז אין לדעת... אמרתי לו שאני מתגעגעת
ושאני אוהבת. אני חושבת שעשיתי לו קצת עצוב. הוא אמר שגם הוא
מתגעגע לפעמים, ואז הוא בכה קצת. אבל בזה לא ניסיתי להתחרות
איתו, כי גם אם הייתי יכולה למלא כינרת שלמה,  או להזיל דמעות
על שמשות של מכונית נוסעת, שהילד שיושב בה מנסה לשוא לעקוב
אחרי הטיפה שחומקת אחורה עם הרוח,  או אפילו סתם להציף ערים
שלמות בדמעות, כמו שמתחשק לי לפעמים, לא היה לי סיכוי נגדו.
כשאלהים בוכה, זה כל כך יפה. כשאני בוכה אני סתם אדומה ורטובה,
ואף אחד לא מקבל מזה השראה או כותב על זה שירים. אולי רק "כשאת
בוכה את לא יפה", וזה לא ממש מספק.
אלהים קינח את האף, ואמר לי שכשאני מתגעגעת, אני צריכה לפנות
לאלהי הדברים הקטנים, כי הוא גדול ומגושם מדי. הסתכלתי על
טיפות הגשם הכבדות שהרטיבו את החתול המסכן שלי בחוץ והסכמתי
איתו. קבענו תאריך לרימאצ' ונפרדנו לבינתיים, למרות שאף אחד
מאיתנו לא הלך לשומקום.
אז לקחתי את החרוז שלי, שלפעמים אני לועסת, והוא עושה קולות
נחמדים כשהוא מתנגש לי בשיניים. הסתכלתי עליו מקרוב. הוא נראה
לי די קטן, אז פניתי לאלהים שלו. "שמוליק, אני מתגעגעת ואני
אוהבת." אמרתי בתקווה שהוא סולח לי על כל הנגיסות האכזריות.
"אני יודע" הוא ענה בעצבנות מתוך החרוז הוורדרד. "הרגשתי את
הגרפסים, וגם הנשיכות שלך קיבלו אופי קצת שונה בזמן האחרון.
תנסי את לחיות בתוך פה של מישהו. בין הלשון לשיניים את לומדת
להכיר בן אדם יותר משהוא מכיר את עצמו, ויותר ממה שאי פעם תרצי
להכיר. אני לא רוצה אפילו לספר לך מה תנועות הלשון שלך אומרות
עליך, יא סוטה". הוא דיבר בחוסר סבלנות, ואני התחלתי להתייאש.
"אממ...אני ..מצטערת" ניסיתי להתנצל, אבל הוא לא הקשיב. "אם את
מתגעגעת, ובמיוחד אם את אוהבת, תתקשרי אליו. ותעשי לי טובה, די
עם התחרויות גרפסים. זה לא מנומס, וזה גורם לחרוז שלי לרעוד
בעצבנות על השולחן מעוצמת הרעש. זה די מעיק."
הבטחתי לו שמעכשיו אני אהיה יותר מאופקת עם הגרפסים, ועם אלהים
אגביל את עצמי לקרבות אגודלים.  הרגשתי קצת לא בנוח להכניס
אותו בחזרה לפה שלי, אבל הוא אמר "זה בסדר. אני רגיל לייחס
הזה. וחוצמזה, אני רוצה להיות שם כשאת מתקשרת אליו, ולשמוע
מקרוב מה בדיוק יש לך להגיד לו, או שגם אותו את רק רוצה ללעוס
ואז לירוק אותו החוצה". ידעתי שהוא צודק. אין לי משהו ספציפי
להגיד לך, ויותר מזה, באמת בא לי ללעוס אותך. געגועים
טיפשיים.
החרוז הוורדרד ישב לו בפה שלי וכבר לא נראה לי כזה קטן, שמוליק
בתוכו מקשיב בלגלוג, ואלהים שותק. שותק ובוכה. אבל רק בשביל
שיהיו מים בכינרת, הוא אומר.
כמה צלילי חיוג הססניים, ואז ענית. שמוליק גיחך אלי בצורה
שהרעידה לי את הפה, ויצא לי מן "היי" מבולבל ומעוות. התחלנו
לדבר כמו אנשים שאין להם על מה לדבר- על מזג האויר. "גשם",
אמרת לי. "כן, אני כל כך אוהבת גשם!" אמרתי בתחושת הקלה מוזרה,
וקיוויתי שאלהים מקשיב. אמרת שגם אתה מאוד אוהב, ושזה נראה לך
נורא יפה. בלי לשים לב, יצא לי גרפס בטבעיות. כזה שלא היה
מבייש גם את אלהים. שמעתי אותך מחייך בצד השני של הטלפון.
חייכתי גם אני ושמעתי את שמוליק צורח מכאב בין השיניים שלי.


אלהים היה שמח בשבילי, אבל אחר כך הוא הכריז שיותר הוא לא נותן
לי לנצח, כי יש לו מוניטין לשמור עליו. אני חושבת שהוא טיפונת
מקנא. הוא אמר שאולי כדאי שאני אמצא מישהו שהוא יותר ברמה
שלי... הוצאתי לו לשון מחייכת עם חרוז וורדרד, אמרתי לו שלא
יתלהב, ועכשיו אני הולכת לפגוש אותך לקרב אגודלים מותח. ואם
תיתן לי לנצח, אולי אני אפילו אעשה איתך חילופי חרוזים מפה
לפה.  לא בגלל שהתגעגעתי ואני אוהבת או משהו... זה רק השמוליק
הזה... הוא די מעיק...