איך הוא יכול היה לאהוב אותי בכלל?
וזה לא סוג "אני-לא-שווה-כלום" של רחמים עצמיים.
הוא אפילו לא הכיר אותי.
ואולי זה בעצם כל מה שאני, אני לא יכולה להסתכל על עצמי מבחוץ,
על מה שאני משדרת, אבל למה אני?
איך?
למה זה מפריע לי כל כך?
מחר.
ובמקום להזכר במה שהוא היה, אני חושבת רק על מה שהוא חשב עלי.
עד לאן אנוכיות מגיעה.
אלה הדברים שגורמים לי להבין עד כמה יש לי עוד להשתנות, עוד
כמה אני צריכה לעבור ועל זה שהוא לא יעבור שום חלק מזה, לא
בעצמו ולא איתי.
אם הוא למעלה, מסתכל עלי (איזה קיצ'י...) אני מתביישת במה שהוא
רואה.
מתביישת בעצמי.
כמה אנוכי זה לבקש.
הלוואי ואין גן-עדן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.