פרק א' - אקספוזיציה

"אם החיוך שלך שווה מיליון או דולר", התנגן השיר ברדיו. שירי
ישבה במטבח וחתכה עגבניות. היא שמעה את השיר אבל לא הקשיבה לו.
בראשה היה רק זיכרון עמום מליל אמש, שירותי המועדון, הגבר
בסמטה, הידיים הקרות, הכל התערבב לזיכרון אחד.
"תדביקי בול, שלחי אותו אליי בדואר". העגבניות התמלאו בדמעות
מלוחות. "טוב, לפחות חסכתי כסף על מלח", חשבה שירי וצחקה צחוק
עצוב.
היא סגרה את הרדיו.
השיר כבר נעלם, כאילו לא היה קיים מעולם, אבל הצלילים המשיכו
להתנגן לה בראש. היא זמזמה ועברה לחתוך את המלפפונים. הריבועים
יצאו לה עקומים אבל זה לא הפריע לה, היא התרכזה במילים של
השיר. אני יודעת שזה נראה לכם סתמי, בחורה חותכת סלט, שומעת
אייל גולן, מזמזמת, אבל שירי לא הייתה מסוג הבחורות ששומעות
אייל גולן, הרבה יותר מתאים לה לשמוע את ה-strokes.
אבל למרות זאת היא המשיכה לחשוב על השיר שלי. "כמה החיוך שלי
שווה? כמה אני שווה? מישהו בכלל היה קונה אותי? אייל, אתה היית
קונה אותי? במיליון או בדולר? ומה זה מיליון בכלל, מיליון
דולר? שקל? רופי? השאלות לא יצאו לה מהראש."
היא ניערה את עצמה. "אני לא אשב בבית ואשמע אייל גולן!" אז היא
יצאה לקניון.

פרק ב' - הפרק שאחרי האקספוזיציה

היא הלכה לקניון והסתובבה שם עם איזו חברה, או חבר, או מישהו,
זה לא חשוב לעלילה. היא קנתה שם הרבה דברים, שמלה, ספר,
טלסקופ, שתי חזיות, גלידה וסלט. סלט ירקות כזה, עם מלפפון
ועגבניה וקצת גזר. זה היה ממש סלט טעים ושירי נהנתה מכל רגע.
לפעמים יש דברים קטנים בחיים שעושים לך את היום, אתם מכירים את
זה? אז הסלט הזה היה אחד מהדברים האלה. באמת סלט נהדר!
בדרך לחניה שירי עברה ליד חנות דיסקים והחליטה לקנות דיסק של
אייל גולן. למה דווקא אייל גולן? היא לא ידעה, היא רק ידעה
שהיא הייתה חייבת את הדיסק הזה. בדרך הביתה היא שמעה את הדיסק
אבל לא ממש הקשיבה, רק נענעה את הראש בקצה המוזיקה. המחשבות
שלה היו במקום אחר.
הפלאפון כל הזמן צלצל, זה היה שלומי, היא לא רצתה לדבר איתו
עכשיו, לא אחרי מה שקרה אתמול. היא שמה את המכשיר על שקט. 23
הודעות חדשות. כוסאמאשלו. היא הגבירה את המוזיקה ונתנה למילים
לזרום בתוכה ולנקות אותה. ואז היא הבינה, היא הבינה מה חסר
בחיים שלה, מה היא צריכה לעשות עכשיו.
היא סובבה את האוטו ונסעה הרחק משם.

פרק ג' - המוטיב זה הירקות

רחוק משם, בין הרים וגבעות שוכן לו מגדל בין חמש קומות. בקומה
הראשונה יש כפכפים וחול, כדור ים וגלשן גדול. בקומה השנייה יש
אביר עם טירה, ונסיכה בצרה. בקומה השלישית גרה ציפי שביט,
שאוכלת הכל בעזרת קשית. בקומה הרביעית שוכנת תרנגולת, שמנה
כמעט כמו מכולת. בקומה החמישית גר אייל גולן, זמר דגול ויוצר
מחונן.
שירי נסעה. 120 קמ"ש. כביש 6. היא שמעה רדיו. גלגל"צ. היא
בכתה. אמא שלה הייתה חושבת שזה בגלל שהיא תלותית, בגלל שהיא
מבריחה את כל הגברים ולא מוצאת חתן. החברים שלה היו חושבים שזה
בגלל המסיבה. בגלל מה שקרה שם, בגלל שהם ברחו. בגלל שהם ידעו
אבל לא עשו כלום, פחדו. זה לא היה המצב.
הדמעות היו דמעות של אושר, אושר על זה שהיא סוף סוף מצאה פתרון
לעצב, תרופה לכאב וסוף לדיכאון, היא רצתה לספר לעולם את הרעיון
שלה, אבל ידעה שהם לא יבינו. רק הוא יבין. היא תספר לו והוא
יידע, הוא יבין, הם ידברו ויהיו אחד.
היא כבר שלחה את המכתב, הכל מוכן. רק צריך להגיע בזמן, והנה
השלט - "דירה להשכיר".

פרק ד' - הסוף

שיר עמדה לפני הבניין, לפני השלט. היא ידעה שזה הרגע שלו היא
חיכתה, הרגע שהופיע בחלום. היא נכנסה לבניין וראתה גמד קטן
בתחפושת של אביר.
הגמד אמר לה: "כדי להגיע לאייל גולן עלייך לעבור ארבע משימות,
אחת בכל קומה. בקומה הראשונה עלייך לבנות דגם של ארמון ורסאי
מחול, בקומה השנייה עלייך להציל את הנסיכה מהדרקון, בקומה
השלישית עלייך להכין לציפי מילקשייק תות ובקומה הרביעית עלייך
לעזור לתרנגולת ללכת לשירותים. כשתגיעי לקומה החמישית תפגשי את
אייל גולן."
שירי הלכה למעלית ולחצה על הכפתור שיביא אותה לאייל. האם היא
עושה את הדבר הנכון? היא כבר התרגלה לצרות שלה, הן חלק ממנה,
בלעדיהן היא לא תהיה אותו בנאדם. האמת נמצאת בקומה החמישית,
ושירי כבר בקומה שלישית. האמת, היא באמת רוצה את האמת והאושר?
אולי היא רק רוצה לחזור הביתה ולעשות מקלחת קרה?
לא, היא לא תעשה את זה שוב, היא סבלה מספיק, נמאס לה מהשקרים
ומהצביעות, היא צריכה את האמת, רוצה לראות מה יקרה לה בקומה
5.
המעלית נעצרת, הדלת נפתחת, שירי דפקה בדלת. אייל פתח והיא
אמרה: "באתי אליך בלי להודיע." "אני רואה, חיכיתי לך".
שירי נכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה.


תודה לאייל גולן וללאה גולדברג על ההשראה ועל התמיכה.