תמיד היינו אוהבים לשבת ולצפות בשקיעה.
אני לא יודע למה, אבל תמיד השקיעה בימי שישי יפה יותר,
וכל פעם מחדש מתפלאים מיופיה של השקיעה ומשלל צבעיה.
אומרים לה עד כמה היא יפה,
היא מסמיקה, והצבע הורוד מתחזק עוד יותר.

אני והיא, קשר מוזר וקשה, אבל בכל זאת עמוק כל כך.
כל כך שונים, אבל כל כך מזדהים, וכרגיל, רבים על שטויות.
אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה, ומה היה קורה אם מעולם לא
הייתי מכיר אותה?
כנראה שלא הייתי יודע מה זה בכי ומה זה אושר.

ובכל ריב, כאילו כל האהבה נעלמת, בשניה, נעלמת,
ואפילו יש הרגשה שאם נתאמץ נוכל לראות משהו שחסר באוויר.

אבל הפעם הריב כל כך שונה, נוקשה כל כך, זה כבר לא אותו דבר.
עוד פעם נכנסנו לזירה דמיונית של ביטויים ומילים קשות,
ושוב פעם אחרי הרעש הגדול מגיע השקט הקטן
שנראה כמו חוט דק דמיוני שמפריד בינינו,
שבמילה אחת הוא נקרע.
ובלי ששמתי לב היא כבר נעלמה ושכחתי להסביר,
ושכחתי לדבר, התבלבלו המילים.
ואז השקט שאחרי, שקט עצוב יותר, כבר אין עם מי לחלוק אותו.
עכשיו זה רק עניין של זמן עד שהדמעות יצאו.

אפשר להגיד שזה נגמר. כבר תקופה שאנו מעמידים פנים כאילו לא
הכרנו מעולם, אבל אני כבר השלמתי עם העובדה שהיא חסרה לי וקשה
לי בלעדיה.

חזרתי לשקיעה הישנה שלי, הפעם אני לבד.
מזמן לא ביקרתי אותה.
והיא שאלה אותי לאן נעלמה החברה.
ואני, שאף פעם לא אהבתי לענות על השאלה החוזרת על עצמה,
רציתי פשוט להסתובב וללכת אבל לא יכולתי, ועניתי לשקיעה.
והיא? פשוט שתקה והמשיכה לרדת לכיוון הים.
כרגיל.
קמתי והלכתי.