אנחנו יושבת שתינו, פעם ראשונה שאנחנו לבד, בבית קפה תל אביבי
טיפוסי. אני מנסה להבין מה הם מוצאים בה? היא לא יפה, היא לא
משדרת חום ותמיכה, היא אפילו לא נחמדה.
אז מה אני עושה כאן לעזאזל?
אבל היא התקשרה וביקשה שנדבר, והרי אני לא אתן לה להוציא אותי
הביצ'ית כאן, ומה הוא יחשוב על כל זה? אז קבענו.
שבוע לפני הטיסה שלי, אני גם ככה לא עושה כלום בבית.
אני יושבת והיא מולי, שתינו שותקות ואני חושבת...
למה אני שונאת אותה כל כך? כי היא לא יפה? נו גם אני רחוקה
מרחק שנות אור מלהיות מלכת היופי של כורדיסטאן.
אולי כי היא הבחורה של החבר'ה?! אבל רוב שנות חיי אני הייתי
בתפקיד הזה, הייתי הפסיכולוגית של החבר'ה, המייעצת, הכותל
שלהם. וכשהיו להם חברות לא רציתי שישנאו אותי, לא הבנתי את
השינאה הזו אז למה אני עכשיו כמותן? האם זה משהו בשילוב של שני
x שמעוות לנו, הנשים, את המחשבה כשיש לגבר שלנו ידידה??? האם
באמת נולדו קנאיות?
ואולי זה בגלל הנשיקה? כי כן היתה נשיקה אחת בינהם, אומנם שנים
לפני שהוא ידע בכלל על קיומי, אבל היא היתה, המתח המיני היה
שם, המשיכה, אז איך זה שזה עבר פתאום?
הסיבה לא משנה כאן בכלל, העובדה היא שאני שונאת אותה, ברמ"ח
אבריי, וכרגע אני איתה בבית קפה.
"רצית לדבר איתי על משהו או סתם לנסות להדק את הקשר ביננו?"
אני שואלת, והיא לא טיפשה היא מרגישה את העוקצנות שבקול שלי
(כי אני לא כ"כ יודעת להסתיר את העובדה שאני לא אוהבת אנשים)
והיא מחייכת ואומרת " כן, יש משהו שרציתי לדבר איתך עליו, בקשר
לאיתן"
ואני רק שומעת את השם שלו יוצא מהפה העקום שלה והכול בי
מתכווץ, אני מוכנה למלחמה "bring it on baby!"
"אני חושבת שזה לא סוד שאת ואני לא מסתדרות יותר מדי" בלשון
המעטה. ואני ניסיתי, שלא יהיו כאן אי הבנות, בחיי שניסיתי
אפילו הייתי אצלה בבית. אבל הצורה שהיא מחבקת אותו כשהם
נפגשים, ואיך שהיא מסתכלת עליו אני יודעת... היא רוצה אותו!
'שטויות! תירגעי ותמשיכי להקשיב לה אולי יש הסבר הגיוני לכל
השיחה הזו.'
"אבל אני חושבת שכרגע, בשלב הזה של החיים שלו הוא זקוק לתמיכה
של שתינו וחשבתי אולי כדאי שנכריז על שביתת נשק"
דממה. המוח שלי כ"כ המום מהיציאה הזו שהוא לא מסוגל לייצר
מחשבות עוינות. ואז באה התגובה.
"מה???????? על מה את מדברת?" בהתחשב בנסיבות זה כל מה שיכולתי
להגיד ברגע ההוא.
אז היא ממשיכה
"אני חושבת שכרגע הוא צריך את החברים הטובים שלו לצידו, ואני
חלק מהם, ואותך הרי הוא תמיד צריך לצידו אז נראה לי שיהיה נחמד
יותר אם ננסה להסתדר, את לא חושבת?"
'לא אני חושבת שאם את תעופי לנו מהחיים כולנו נהיה מאושרים
יותר ושהדבר האחרון שהוא צריך לידו כרגע זה את!'
אבל הרי אני לא רוצה לצאת הביצ'ית אז זה לא מה שאני עונה לה.
המציאות היא הרבה יותר רגועה "כן, יש משהו במה שאת אומרת"
היא מחייכת, מתחילה להריח את הניצחון. כשנלך כל אחת לדרכה היא
יודעת שאני אתקשר אליו ואספר לו את כל מה שהיה לי היום, ומי
תקבל נק' זכות? היא.
והיא הרי לא סיימה... עכשיו מגיעה תרועת הניצחון הגדולה, the
grand finalle'.
"תראי, אני יודעת שאת עוד מעט טסה, אז רציתי שתדעי שאת משאירה
אותו בידיים טובות, אני אהיה לצידו כל עוד הוא יזדקק" היא
מסיימת עם חיוך מעפן שמרמז לי 'כשאת לא תהיה פה אני אעשה הכל
כדי להשכיח את הגעגועים ממנו'.
"זה מרגיע לדעת" אני מנסה שזה ישמע כמה שיותר אמיתי.
"ואת... תהני כמה שיותר בארה"ב והכי חשוב שלא תדאגי".
"כן את צודקת..." מה קורה לחוט השדרה שלי? זה כאילו המתחרים של
אפקט הפחד פשוט שתו לי אותו.... 'קחי את עצמך בידיים' אני
מצווה על עצמי ' תגידי לה מה את חושבת באמת...'
"אבל החלטתי שאני אחזור כמה שיותר מהר אחרי השליחות כי בכל זאת
התמיכה שלך ושלי היא לא בדיוק אותו הדבר, את רק ידידה שלו, אני
החברה שלו" אוווווווווו! כמו סכין לבטן הכנסתי לך! והחיוך
המתוק של הסיפוק העצמי מתחיל להזדחל לי על הפנים.
והיא? היא קלטה שקלטתי אותה והחיוך שלה כבר לא היה שם.
"בוודאי, אני אפילו לא חולמת לתפוס לך את המקום, רק חשבתי שזה
ירגיע אותך. אני הרי יודעת שהוא אוהב אותך! ורק אותך!" העיניים
שלה מראות שהיא הפנימה.
וככה כל אחת מסיימת את הקפה שלה, ואנחנו נפרדות בחיבוקון קצרצר
כזה שמראה כמה חוסר אהבה יש ביננו.
ואני מחליטה לחכות עד הערב עם השיחה שלי איתו.
היא הרי צדקה, הוא בחר בי ולא בה.
איתי הוא ישן בלילה. אותי הוא אוהב. אותי הוא מנשק ומחבק שעות
בכל יום.
אותי הוא מפנק. איתי הוא רוצה לגור.
אז מה אני שונאת אותה?
אולי היא באמת פשוט ידידה טובה שלו? אולי פשוט אכפת לה כמו שלי
אכפת מאליעד ושייקה? אולי היא באמת לא רוצה שתהיה ביננו אווירה
מגעילה בכל אירוע חברתי בו אנחנו נפגשות? אולי אם אני אתן לה
הזדמנות היא תהפוך להיות ידידה גם שלי ולא אויבת מושבעת?
אולי גם אני אלמד לאהוב את תמר?!
אני נכנסת לחנייה של הבית ועמוק בפנים אני יודעת... עד שיחת
הערב אני אשכח את המחשבות האלה והכל יחזור להיות כפי שהיה.
אבל ככה טוב לנו, אז זה בסדר!