זה כבר כמה זמן שיוס מחפש את המשפט.
זה שייקח אותו גבוה ויראה לו את הפרטים
בשלמותם. לפעמים הוא קרוב, פעם הוא הרגיש שהוא ממש ליד, רק
להושיט
הלשון ולטעום, אבל הוא לא הצליח.

הוא אסף משפטים זרים וניסה להמשיך
איתם, לתפוס טרמפ על חוויות שלא עבר, גם צלילים  ניסה,
ומחזקים,
מעוררים, מפילים וכל שאר הממים הנפוצים.

מעולם לא פיקפק יוס בקיומו של
המשפט, וחייו הוקדשו זה שנים להכנה ותכנון איך
יתנהלו הדברים לכשיגיע. לפעמים היה מרגיש את מבנהו, ולעתים
כמעט
את כל הרעיון, היה יושב בחושך ומנסה
לחבר, להמשיך. יוס לא מצא את המשפט, לפחות לא באופן סופי, אבל
אם
יגיע, יוס ידע אם זה הוא באמת.

אני עושה סיפורים קצרים, שירים, מתחיל לעבוד על ספר.

"גם אני," ענתה, "וקוראת
המון." בחורה רזה, בלי חזייה...

"תראי לי," ביקש. היה
לה תיק בד כזה, עם חרוזי זכוכית צבעוניים ופנים בלי רוע.

"נחמד מאוד, קצת אסוציאטיבי
לטעמי, אבל זה מאוד פופולרי היום, לדעתי את מאוד מוכשרת."

היה יושב בקרים שלמים וכך סתם
בוהה אל המקשים, חושב מחשבות קטנות  של דברים
אחרים. העיניים פקוחות, הידים על המקלדת, אבל המבט נתקע באיזו
נקודה
כחולה והמראות מתחילים לזרום. ים ירוק כחול וחוף לבן מוזהב,
הרים
מסביב ותוכים צבעוניים והוא הולך בחול, מחייך, מאושר.