זה היה בדרך הביתה מבית הספר.
אמרתי אז לאמא: "אמא, אני רוצה לנסוע באוטובוס לבית הספר."
אמא ענתה בעדינות וברוגע: "את לא צריכה חמודה, אין לי בעיה
להסיע אותך."
התעצבנתי.
היא שיחקה אותה כאילו היא לא הבינה למה התכוונתי.
עניתי לה והפעם בטון יותר גבוה.
"אבל אני רוצה! אני רוצה לנסוע לבד באוטובוס לבית הספר!"
אמא שינתה את קולה העדין לקול עצבני יותר.
"את לא נוסעת באוטובוס לבד! זאת החלטתי וזהו."
התעקשתי. רבנו כל הדרך הביתה.
ארוחת צהרים, אמא צועקת לי לבוא לאכול, ואני בינתיים מסתגרת
בחדר ובוכה.
היא לא מבינה אותי. אני יודעת שהיא רוצה לטובתי, אבל היא לא
מבינה אותי.
אני רוצה לנסוע לבד. רוצה להיות עצמאית.
לא צריכה שהיא תגיד לי מה לעשות ותעשה בשבילי כל דבר. אפילו אם
אני לא יכולה לעשות זאת, אני אלמד. לבד.
היא פוחדת עלי, חוששת. היא כל הזמן איתי ודואגת לי.
אני צריכה להיות לבד, להתמודד לבד. נמאס לי.
אמא פתחה את הדלת וראתה אותי בוכה.
היא באה וחיבקה אותי ולא אמרה דבר.
הביאה לי כוס מים ואת האוכל למיטה, יצאה מהחדר וסגרה את הדלת.
יכול להיות שהיא הבינה אותי?
שהיא הסכימה לי?
אני לא יודעת, אבל תקף אותי הרעב אז אכלתי.
רציתי לשתות מהכוס אבל ידי רעדה והכוס נפלה ונשברה.
אמי נכנסה בבהלה לחדר, התחילה לצעוק אם הכל בסדר.
אמרתי לה: "כן אמא, הכל בסדר. בסה"כ נפלה לי הכוס. זה קורה
לכולם!"
אמא הסתכלה עלי במבט של חוסר אונים.
הגיע הערב.
ארוחת ערב.
החבר החדש של אמא הגיע עם הילדים שלו.
הם נראים כל כך שלווים, שמחים, מלוכדים ובעיקר רגילים.
הם הולכים לבית הספר לבד באוטובוס.
גם אני רוצה, גם אני רוצה ללכת לבד לבית הספר.
אני מספיק גדולה!
אמא ניגבה לי מסביב לשפתיים את הליכלוך מהאוכל.
צעקתי עליה: "אני לא ילדה קטנה. תפסיקי!"
היא המשיכה.
העפתי לה את היד והלכתי לחדר.
היא אמרה לי: "תחזרי לאכול, לא סיימת."
צעקתי לה: "אני לא רוצה לאכול. אני לא רוצה כלום! תעזבי
אותי".
לא באמת התכוונתי, אבל הייתי כל כך עצבנית.
אמרתי לעצמי שהפעם אני לא אוותר.
למדתי ללכת, לדבר, לאכול, הכל. כמו כולם.
אני גם אסע לבית הספר באוטובוס לבד. כמו כולם.
חזרתי אחרי שנרגעתי.
ישבנו כולנו מול הטלוויזיה.
אחי יצא עם חברים, האחיות הגדולות חזרו הביתה עם התינוקות
ובעליהן.
הילדים של החבר החדש של אמא זרזו אותו ללכת כי הם רוצים לצאת
עם חברים.
גם אני רוצה לצאת עם חברים.
אבל לי אסור להסתובב לבד, לי אסור לסוע באוטובוס לבד.
אני רוצה גם להיות כמוהם.
לצאת כמוהם.
רוצה גם לסוע באוטובוס. לבד.
אני עוד אצליח. אתם תראו.
אני אראה לכולם.
אני אעלה לבד על אוטובוס ואגיע לבד לבית הספר.
אני אצליח.
אחרי שכולם הלכו, אמרתי לאמא שאני מצטערת.
היא אמרה לי שלא נורא, שהיא מבינה, והביאה לי נשיקה קטנה על
המצח.
הלכתי לישון עם המחשבות על כל היום הזה, בתקווה שאצליח לממש את
חלומי.

הסיפור נכתב על הילדה שנולדה עם מום בלב, שלא נתנו לה סיכוי
לחיות. אך כנגד כל הסיכויים היא עכשיו כמעט כמו כל אחד אחר.
היא הולכת, מדברת, צוחקת, כמעט הכל, כמו כולם. הייתה סצנה קטנה
ששמעתי, והשאר זה מפרי הדימיון שלי. הסצנה הקטנה נתנה לי השראה
לכתוב את ההמשך וכל מה שאני רק יכולה לדמיין, שנמצא בראשה. |