בזמן שאתה קורא את המכתב הזה אני בטח כבר אהיה ליד אלוהים או
בתהליך.
אני נורא מצטערת שלא סיפרתי לך את האמת. לא ידעתי איך.
וגם לא רציתי לראות אותך שומע את זה.
היום בבוקר נזכרתי בנשיקה הראשונה,זוכר אותה?, היא הייתה אצלך
בבית. תמיד תיארתי לעצמי שהנשיקה הראשונה שלי תהיה בחדר מלא
נרות ופרחים אדומים שהיא תהיה רומנטית מאוד. אבל הנשיקה שלך
הייתה יותר ממה שדמינתי. היא הייתה יותר רומנטית, יותר טובה.
תודה לך עליה.
תודה לך על כול הזיכרונות הטובים שהשארתה בי. כל התיקווה
שהקרנת אליי. תודה על הכל...

זוכר את היום שבו התעלפתי בבית הספר בשיעור? זה היה ביום
חמישי... היינו אמורים להיפגש באותו יום...
אני זוכרת שנפלתי על רצפת הכיתה, שהיתעוררתי באמבולנס, ואחר כך
בבית חולים... אתה היית הראשון שבא לבקר אותי... הבאת לי פרחים
ושוקולד עם אגוזים, עדיין יש לי את הקופסה של השוקולד...
הרופאים בדקו אותי באותו יום, ואז אחד הרופאים בא והתישב בכסא
שלידי. הוא לא הסתכל עלי. הוא רק השפיל את עיניו ואמר את
המילים: "יש לך סרטן בדרגה שלישית...".הוא אמר לי שיש לי עוד 3
חודשים עד שהמחלה תתפשט בכול גופי. הוא אמר שאי אפשר לרפא
אותי. כך שאני הולכת למות. מאותו יום והלאה התחננתי לאלוהים
שאני לא אמות שאתה תבוא ותעיר אותי מהסיוט הזה. אבל הוא לא
נענה לבקשתי ואתה לא באת והערת אותי.
כשחזרתי הביתה, עשיתי רשימה של דברים שאני צריכה לעשות לפני
שאמות. מספר אחד ברשימה היה לספר לך. אך לא ידעתי איך. וכשסוף
סוף אזרתי אומץ כבר היה מאוחר מדי.

אני רק רוצה להגיד לך שאני נורא אוהבת אותך ושאני תמיד אוהב
אותך, וזה לא משנה איפה אני אהיה...

אוהבת