ביום ראשון לפני חודש,
נשארתי בבית כל היום
וטבעתי בשיפוץ תסריטים שכתבתי
וכבר לא היה לי עניין בהם.
בערב לקחתי בוידאו
סרט די מצחיק של וודי אלן
ובסרט הזה היה פרופסר אחד
שאמר משפטים נורא מעניינים
על בני אדם ובדידות.
אחד מהם היה על זה
שאנשים מתאהבים
בגלל שהם רואים במושא אהבתם
משהו שמזכיר להם את הילדות שלהם
ודרך האדם הזה, האהוב,
הם מנסים לחזור ולתקן
עוול שנעשה להם כשהיו ילדים.

הלכתי לישון עם מחשבה
על המשפט הזה.
ולא נרדמתי במשך שעות.
הכנסתי את הראש מתחת לשמיכה
ויכולתי כבר לשמוע את הציפורים.
יש הרבה אופטימיות באהבה כזו,
אבל אני חושב שהמשפט הזה, בערב הזה,
ביום הזה, בתקופה הזו בחיי,
נגע בבורות העצב העמוקים
ביותר שקיימים בי.