שעות על גבי שעות
כמו ימים
בפקק תנועה. מכאן, אין לזה סוף.
הטלפון מצלצל
אבל יש שיר יפה
נתקשר אחר כך, שהמסך הירוק ימשיך להבהב.
כולם תקועים בפקק,
מה יש לי להתעצבן?
אז לא מסתכלים בעיניים. כל אחד לבדו בקופסה שלו.
את שוב מצלצלת. לא עונה. את לא מבינה? לא עונה!
תתפתלי לך שם על המסך הירוק. אתם תשתקו. תחנקו
כולכם, תנו לי לנסוע,
אז מה אם גם לכם קשה.
מה קרה פה הפעם? בטח שוב עובדים בדרך. דווקא כשאני בדרך.
את לא מוותרת:
"מה את רוצה?"
"אני לא יודעת" "איפה אתה?"
"אני בפקק בדרך"
"עוד כמה זמן?"
"לא יודע"
"מה קרה?"
"לא יודע" "פקק" "פקקי"
"חמוד" "תבוא?"
"כן. בטח"
בטח... אני הולך להיות עייף.
הייתה תאונה.
כל אחד צריך לעצור ולראות. מעכבים את כל העולם.
מה קרה פה הפעם? וואוו ואו...
מישהו אכל אותה.
הביתה. הכביש שוב פתוח בינתיים.