די! די גיברת, די אישה, די עם הנאיביות, די יקירה! את חייבת
להיגמל מהמציאות שיצרת.
את חייבת להתחיל ולהבין, זה לא הכל לחרבן ולהשתין, זה יותר מזה
כנראה, וכנראה שאת מאמינה לי, וכנראה שלקחת את זה ממני.
לקחת והפכת
את זה
למשהו מוזר.
משהו בגדר אשליה, רגע נתון, מומנטום שישנה לך את החיים. לא!
אין כזה דבר.
אין כזה דבר, אמר לי פעם הדוור, שלמרות תפקידו הנחות כביכול
במארג התפקידים המודרני שהחברה יצרה לנו הוא כנראה בן האדם הכי
משכיל, ואם לא רק משכיל אז הכי הגון שיצא לי להכיר.
אני אומר לך, אני אומר לך וכדאי שגם תקשיבי. תאזיני בכל רוחך
למה שנכנס לאוזנייך.
תעזבי לרגע את מחשבותייך, את מה שנמצא מאחורייך ומלפנייך.
פשוט תעצרי מלכת, ותקשיבי למה שיש לי לומר לך, דברי שיכורים
אולי, אבל להפסיד מהקשבה
זה דבר לא נודע.
תרדי מגדת האגם
ודי!
די לחכות עם החכה.
לרגע שלא יבוא.
די לנסות ולדוג דגים, רגעים, זה לא הולך ככה בחיים.
לא יבוא רגע קסום ויגרום לך לקום ולהגיד, אני אדם שונה.
לשבת כמו החרגול העצלן עם חכה על גדת אגם... זה קל!
זה מקולקל. זה לא אמיתי.
תפסיקי.
תצאי.
תביני שהאמת ה"קסומה" לא נמצאת בתמונת 'סטיל' שאת כל כך מחכה
לצלם עם הראש המרובע שלך, עם המחשבה המרובעת שלך.
תתחילי לעגל.
תביני שזה תהליך שלוקח שנים, שלוקח חיים, בתור תינוקת חשבת שאת
סקרנית. לא תאמיני כמה סקרן אני, זקן מתמיד וצעיר מאי פעם.
כלומר, חוץ מהשנתיים הראשונות שאומרים שהזיכרון לא נקבע במוח
(וכמובן שאני מסכים, זה נבדק בגרמניה במעבדות שביל גייטס היה
חולם עליהן ושפיתגורס... בואי נגיד שאם פיתגורס היה שם עכשיו
הירח כבר לא היה כל כך רחוק והשמש לא כל כך חמה). אני לא זוכר
תקופה שבה הייתי כל כך סקרן, גוף בלויי שתלוי במחשבה עם מרץ.
אז בואי נחזור רגע לתלם. החיים, החיים הם הרגע שאת צריכה לקום
ולתפוס.
"תאכלי פחות תלעסי יותר" - נדוש המשפט? נדוש זה מילה ששקרנים
אומרים על האמת, על הנכון, והמשפט הזה הוא כל הנכון שבעולם.
ואני רוצה לסיים בחוכמת הבייגלה: "כל אחד מת אבל לא כל אחד
חי".
"חי" בשביל השקרן הוא שרשרת על הצוואר, ובשבילנו זה הרגע, זה
עכשיו, זו האמת. |
