השקט בינינו מעמיק לקראת ערב
מתחכך לרגלינו כמו חתול;

אתה מקלף מעלי את כל המילים,
את שאריות היום כקליפה רכה משליך הצידה
ונוגס בחשק, בתאוותנות,
מתמכר באיטיות לניחוח של זמן שנעצר.

בספלי התה האור נמס עם הסוכר
עכשיו הוא סמיך, מרוכז;
הצללים נוזלים בצבע לילך על ידינו,
נאגרים בשקעים בצוואר ובזוויות העיניים,
שם ישכנו עד הבוקר
טעם השניות ממתיק בחשיכה.

להישען אחורה ולהתבונן בך;
אתה שואף לריאות, ממולל את השקט המשיי למגע,
קולע ופורם את הלילה בשערותיי,
מחפש בעיניי עבר.

אנחנו חיים בין פסיעה לפסיעה
בדמדומים מאחורי עיניים עצומות
במרחק בין חיוך לשתיקה -

רוחות רפאים.