שלוש. שתיים. אחת.
הנה, המנועים החלו לדחוף אותנו אל-על. הלחץ באוזניים גובר,
כאילו הראש מתמלא במים החוצים דרך האוזניים. מביט במסך, כדור
הארץ נראה מתרחק. הלחץ באוזניים גובר. הצלילים הנשמעים נהיים
יותר ויותר עמומים. כדור הארץ נראה כבר כמו כדור "קפיץ"
מקושקש. מסביב חושך שקט וכוכבים הנראים גדולים יותר ויותר מרגע
לרגע.
אני מתחיל להרגיש סחרור. מביט לשמאלי ורואה את ידידי
באפלוליות. כאב ראש חזק מתגבר. מאבד את ההכרה.
אני מרגיש שאני חי, אך אני יודע שהגוף שלי כבר לא. הילדים שלי
כבר לא יזכו לראות אותי. אשתי כבר לא תזכה לזה שאני אשוב
ונתעלס. הורי וחברי כבר לא יזכו לראות אותי נוחת. ותושבי
המדינה שלי יכאבו מעט. אך אחרי שבוע הכל יעבור.
מרץ 2005 |