לאן שאני לא אלך זה יבוא אחרי, זה כמו המוות של היקרים לי. כל
פעם שאני עובר על יד החלון, אני מדמיין שהיא שם, מפצחת גרעינים
ומחכה שאני אעלה אליה ואארח לה חברה כי היא לרוב לבד.
אני מתגעגע. אני מתגעגע לשמוע את הצחוק שלך, עם כל הייסורים
שעברת והכאב שנדבק אליך כמו מגנט למקרר, ואיך אני יכול לשכוח
את הזעקות שלך כשקמת מהמיטה בשביל להכין לי משהו לאכול?
הרי את עשית הכל כדי שיהיה לי טוב, שאני לא אדאג.
אוי סבתא, סבתא... מסרי לאלוהים שזה לא פייר, תגידי לו שזה היה
מוקדם מדי, תגידו לו שיילך לעזאזל. אני לא אסלח לו, לא אסלח
לעולם.
אני בטוח שאת נהנית שם בגן עדן עם בעלך, סבא שלא הכרתי וראיתי
מעולם, ואת בנך שנהרג לפני שעליתם ארצה, שגם אותו לא ראיתי. את
בטח מספרת להם את כל החוויות שהיו לנו איתך, את כל ימי ההולדת
שחגגנו בביתך הקט שמעניק אור עצום.
אני לא אשכח את הפעם האחרונה שראיתי אותך, הזעקות שלך התגברו
ונהיו חזקים יותר, לא יכלת לשאת את הבטון הזה על גבך.
ואני סידרתי מפיות על השולחן לקראת האורחים, סידרנו שולחן
לאזכרה של בנך המת. והנה אחרי כמה ימים את מאבדת את עצמך בתוך
מערבולת עשן. וזהו. אחרי חודש ויתרת והלכת לחופשי.
קנינו לך מיטה חדשה, נוחה יותר. קיווינו שתחזרי לביתך הריק
ותשכבי על המיטה כמו נווד על דשא. והנה שכבת לך על מיתה במקום
מיטה, ורק סדין שחור מחסה אותך וכולם בהלם, אמא, אבא, הדודים
וקרובי המשפחה. ואת מובלת לבית חדש, קטן אף יותר, בית שחפרו
בשבילך, שתנוחי על משכבך בשלום, בלי כאב, בלי זעקה, בלי
דמעות.
ראיתי את משכיבים אותך ואיך מטביעים אותך איך שסגרו עליך את
הלוחות, ואיך שכיסו את ביתך בחול. ואני עמדתי חרש, המום כפסל,
לא קולט, לא מעכל, מנסה לחשוב על מחר, מנסה לדמיין איך אני
אעבור על יד ביתך כשאת לא תביטי עוד מהחלון.
אני אנצור אותך תמיד, אני אזכיר לבניי שהייתה לי סבתא אלוהית.
אני אוהב אותך לתמיד.