זה כואב ככה לבזבז רגשות. לזרוק אותם לצוק ירוק של אדום.

לחשוב הרבה על המקומות הטובים אליהם הם יכלו להגיע.

אולי אם לא הייתי זורק אותם לאותו תהום של אשליות שחוזרות
ומנופצות, אהבה אחר אהבה.

דמות רכה אחת לשנייה. מבטים קסומים ושבילים סנטימנטליים.

אחרי שכואב לזרוק בד"כ אני אוהב סתם לשבת ולהרגיש כמו חלק
מהאבנים הירוקים אדומים של הצוק.

לנסות להבין את טבעם הלא מובן, דבר שלעולם לא הולך להיות מובן
לי.

עוד משפט לאחד מרצפי האין. רצפים שהתחלנו להרכיב מגיל מאוד
צעיר.

אבל אני לא מסתכל הרבה אחורה לאחר שאני קם מאותו הצוק והולך
לכיוון הבית.

כי הרי שם מחכה לי אהבה אמיתית עמה אני באמת הולך לשכב שעות על
גבי שעות.

כמו ניגון בלתי פוסק במפוחית אל תוך סוף המשמרת. אל תוך
השינה.

אבל אני מתעורר בבוקר ומסתכל על מצב הטעינה שלי: אפס.

הבטריות מתות, ואני מוציא אותם ושם אותם במטען ויושב שם שעה
אחר שעה מולם ומחכה שיתמלאו.

אך הן מסרבות להתמלא. עדיין לא, עד שאהיה קצת יותר אדיש אליהם,
וקצת פחות קר כלפיהם.

לשבת שם מול המטען, להרגיש שזה קצת כמו סוף, שזה קצת כמו
עצוב.

שזה קצת כמו להרגיש, אבל לא ממש, כי נגמרו הבטריות, ואין לי
אנרגיות להרגיש.

פעם, כשהיו נגמרות הייתי מתקשר להמון אנשים ומבקש שיביאו לי,
אולי אפילו הולך לזרוק עוד רגשות

לצוק של אדום ירוק. אבל היום ולפעמים גם מחר, אני פשוט מחכה,
אני יודע שמתישהוא

הכל או נגמר או שלא, ולפעמים אני בטוח שאין למה, שיש רק ככה.

אבל אני מאוד עייף, באמת מאוד עייף, גם ככה, בלי למה.