היא כל-כך אנושית שזה מדהים. היא כל-כך אמיתית שפשוט רוצים
לנשוך.
אני - חלום קצר, מחשבה צצה וחולפת. אני לא אמיתי ולא אנושי,
אני אפילו לא הצל של השניים.

כל לילה, לפני שאני מנשק אותה לילה טוב, היא מסתכלת עלי במבט
האמיתי שלה - כשרואים את הירח והכוכבים נוצצים בשחור של
העיניים. אז אני מנשק אותה לילה טוב והיא מסתובבת, פונה לבית
שלה, בלי לשכוח תמיד כשהיא יוצאת מהשער להעיף מבט אחרון ואולי
לזרוק איזה נפנוף אחרון.

כשאני מרגיש את השמיכה החמימה עוטפת אותי אני מקשיב חזק ושומע
את השם שלה מתנגן באלף מנגינות, כל אחת אמיתית כמוה. הלילה
מלטף אותי ואנחנו שרים יחד, עד שהחמימות מעירה אותי לאט בבוקר.


בבוקר אחרי, כשאני רואה אותה, היא עדיין אמיתית כמו מקודם.
מדברת עם כולם, צוחקת לזה, עושה פרצוף מבוהל לזו, הכל באמיתיות
הזו שהיא מכנה עצמה. אחרי זה היא באה אלי, בצעדים קטנים
ומכוונים, מגיעה אלי ונושכת אותי באוזן. אני מחייך ונוגס לה
באף או בצוואר ואז אנחנו צוחקים - צחוק אמיתי. אז היא מספרת לי
את כל הדברים שקרו לה, ואיך היא מרגישה, ולמה, ומי, ומה, ואני
מקשיב ואומר את הדברים הנכונים או הלא-נכונים.

אז, כשאנחנו חוזרים הביתה, ואני מרגיש את החום האמיתי שביד
שלה, אנחנו ביחד הולכים אלי, או אליה. אני תופס אותה בכתפיים
פתאום לפני הדלת ומסתכל עליה עמוק בעיניים, רק לראות אותה. אני
אז מחבק אותה חזק-חזק, מקווה שהאמיתיות שלה לא תיזל לי בין
הידיים ואני לא אשים לב. היא מחזיקה אותי חזק בחזרה ואנחנו
נכנסים.

היא עייפה. לי לא אכפת - אוהב להסתכל עליה ישנה.
היא נשכבת במיטה ואני לאט-לאט רואה איך היא נרדמת בנשימות
קלות.
אני נושם אותה עמוק אלי, מרגיש את הריח האמיתי שלה חודר
לנחיריים.

היא כל כך יפה.
אני אוהב אותה כי היא יפה.

התקרבתי אליה, להרגיש את החום, את הנשימות שלה.
שמתי את האוזן על החזה שלה.
רציתי לשמוע את הלב שלה פועם.
רציתי לדעת אם יש משהו בפנים.
פעימות לב יוכיחו שהיא אנושית.
מסתכל עליה שוב - היא רואה אותי,
מחייכת אלי בטבעיות שכזאת.
שכבנו בערך שלוש פעמים לפני שהבנתי שאני חולם.