עברתי במסדרון בין חדרי הפנימייה כדי לוודא אם מישהו נמצא שם.
זהו אחד מתפקידיו של  סגן המדריך ויו"ר מועצת התלמידים. עברתי
מבניין אחד למשנהו והגעתי אל חדרי התלמידים הצעירים ביותר
בפנימייה. המסדרון היה שקט. פתחתי את הדלת האחרונה והסתכלתי
לתוך החדר. מישהו ישב על המיטה שבצד. זה היה שחר, תלמיד שקט
ומופנם שלא הכרתי היטב. "מה אתה עושה פה?" שאלתי בתימהון, "יש
שיחה באולם ההתעמלות, למה אתה לא נמצא שם?"
"אני הולך הביתה."  ענה שחר בלי להביט בי. "עכשיו, באמצע
היום?" השתוממתי. "אני לא מרגיש טוב. כואבת לי הבטן", פלט,
מעמיד פנים שהוא מתכווץ מכאבים. "אתה בטוח?" שאלתי. לא האמנתי
לו, אבל שחר ענה בקול כעוס: "כן, אני בטוח". ומיד קם, פתח את
הארונית והתחיל לארוז את תרמיל הגב שלו.
"ואיך אתה הולך?" שאלתי שוב. התנהגותו נראתה לי מוזרה והחלטתי
לא להרפות ממנו.
"אני הולך ברגל עד לצומת. משם באוטובוס או בטרמפ", ענה לי בקול
עצבני תוך כדי אריזה.
"אני יכול לעזור לך", הצעתי, "אקח אותך באופנוע עד לצומת. אתה
יודע שיאשרו לי את זה".
"אתה בטוח?" הוא הסתכל עליי. לא ידעתי אם בזלזול או בתקווה.
"אני הולך לבקש רשות מהמדריך פיני", עניתי בביטחון, "תתארגן
בינתיים".
מיהרתי אל אולם ההתעמלות לחפש את פיני. כשחזרתי עם האישור
מצאתי את שחר יושב על המיטה ובוהה. תרמיל הגב שלו היה זרוק
לרגליו על הרצפה. "שחר", הערתי אותו מהרהוריו, "בוא. פיני
אישר". הוא הסתכל בי כלא מבין. אחר-כך קם באיטיות, לקח את
התרמיל והלך אחריי. האופנוע חנה ליד השער. רק למדריכים
ולסגניהם מותר להשתמש בו, לכן גם אני למדתי לנהוג בו וקיבלתי
רשיון לרכוב עליו למרות התנגדותה של אימא. חבשתי את הקסדה
והושטתי לשחר את הקסדה האחרת. הוא חבש אותה בלי לומר מילה
והתיישב מאחוריי. התנעתי את האופנוע ופניתי לכיוון השער.
הראיתי לאיציק השומר את האישור של פיני והוא הנהן בראשו ואמר:
"תבלו חבר'ה" ונופף לנו בידו לשלום.
הכביש היה ריק. הנוף הנשקף מהרי יהודה היה כמעט מושלם. בהרים
פרחו כלניות באדום לוהט והאורנים הוריקו לאחר הגשם. רוגע שרר
בכל, ורק טרטור המנוע הפריע לשלווה.
לא דיברנו. נדמה כאילו חששנו להפריע לרוגע הזה. מחשבה חלפה
במוחי: אולי אסע לאימא? התגעגעתי אליה. כשהייתי בן שבע נפטר
אבא ממחלת הסרטן, וכל ימי ילדותי דאגה אימא שלא ארגיש בחסרונו
של אבא. כשסיימתי את בית-הספר היסודי לא רציתי לעזוב אותה.
התכוונתי להירשם לתיכון בעיר כדי להישאר קרוב אליה. אבל אימא
התחננה: "ערן, אני רוצה שתהיה בן לתפארת, לגאווה לאבא שלך ולי,
ולא תידרדר פה". בעיניים דומעות טענה שבתיכון בעיר יש אלימות,
סמים ופשע. היא רצתה ילד מחונך היטב ולא עבריין. "אבל אימא",
התנגדתי לדבריה, "אני רוצה ללמוד עם החברים שלי ואני לא רוצה
להתרחק ממך".
"בן," השיבה לי אימא, "גם אני רוצה שתישאר קרוב אליי, אתה
הסיבה לחיי, אתה הכי יקר לי, תאמין לי, אתה תחסר לי מאוד, אבל
אני מעדיפה שתהיה קצת רחוק, ובלבד שלא ייגרם לך שום נזק".
חיבקתי את כתפיה הרועדות והבטחתי לה לעשות כרצונה ולהירשם
לפנימייה.
הגענו לצומת. התנערתי ממחשבותיי וחניתי בצד הדרך. שחר ירד
מהאופנוע והושיט לי את הקסדה. "תודה", אמר. "אין בעד מה. זה
ממש בסדר", עניתי. "עדיין כואבת לך הבטן?" התעניינתי בנימוס.
הוא מלמל משהו לא ברור ופנה לעבר תחנת האוטובוס, ראשו שחוח
וגבו כפוף מתחת לתרמיל. "מה? לא שמעתי. חכה רגע", קראתי אחריו,
אבל הוא לא הביט בי עוד.
ירדתי מהאופנוע והתקרבתי אליו. "אתה בטוח שזה הבטן?" שאלתי,
מתיישב לצדו על ספסל התחנה. "לא", ענה בכנות, "אני רוצה הביתה.
קשה לי כאן. אין לי חברים ואני קשור לאבא שלי". שחר שפך את
לבו. מתברר שלא רק לי קשה, גם לו מציקים הגעגועים. "אבא שלי
לבד מאז שאימא מתה. כל כך רצה בשבילי פנימייה טובה... בכל פעם
שאני חוזר הביתה אבא שלי מאושר עד הגג", המשיך לספר, ואני
נזכרתי בשנים הראשונות שלי בפנימייה ובגעגועיי לאימא שלא חדלו
עם השנים למרות הבגרות וההסתגלות.
"שחר, תשמע", פניתי אליו, "אתה בטח מבין שאבא שלך רוצה שתלמד
במקום הכי טוב בשבילך. אז מה דעתך, אולי כדאי שתישאר כאן ואני
אהיה קצת כמו משפחה שלך ובעיקר נהיה חברים, מה?"
שחר הביט בי בפקפוק. הושטתי לו את הקסדה והוספתי: "שמע, ראשית
כל כדאי לך לשמור על הראש. בוא נחזור, מסכים?"
וכששנינו עלינו בחזרה על האופנוע ידעתי שהדרך חזור תהיה אחרת,
התחלה של משהו חדש, לא רק לשחר, גם לי.