[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אתם לעולם לא תבינו, אז אל תנסו להבין. אל תטרחו להבין אותי,
כבר הפסקתי לחפש הבנה. אני מכיר את עצמי כבר שש-עשרה שנה
ועדיין לא הצלחתי להבין, כנראה שגם אתם לא תצליחו. וגם אם
תצליחו, מה הטעם להבין מישהו שאף אחד לא מעוניין להבין? עם מי
תוכלו לחלוק את הידע? אל תבזבזו את הזמן שלכם עלי, אני לא שווה
את זה.



מתי הכל התחיל? אני כבר לא ממש זוכר. זה מוזר, משום שאני זוכר
כמעט הכל, גם את הדברים שבכלל לא חשובים. זה חלק מהבעיה שלי,
אני לא מרפה מהעבר, אני מפחד לשכוח, לפעמים אני גורם לעצמי
להמשיך לזכור. כל עוד הזיכרון בתוכי אינו מאפשר לי לשכוח לא
אוכל לעולם להרפא.
אני חושב שהכל התחיל כשהייתי ממש קטן, תמיד הרגשתי שמשהו איתי
לא בסדר, תמיד הרגשתי שונה. המורה אמרה לי שאני תלמיד מאוד
חכם, אבל ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני אידיוט ומפגר, אז
העדפתי להקשיב להם. ההורים שלי מכירים אותי יותר מהמורה, אני
לא מכיר את המורה הזו בכלל, אולי היא סתם משקרת לי.
אתם יודעים, כשנכנסים לבית-הספר היסודי, אנחנו לא ממש מודעים
לחיצוניות שלנו, אנחנו לא יכולים להעריך את עצמנו מבחינה
חיצונית, אנחנו קטנים מדי. אבל ככל שהזמן עובר אנחנו מתחילים
להפנים את דעותיהם של האחרים. הילדים האחרים בכיתה תמיד ידאגו
להודיע לנו בקול רם את דעתם עלינו. כך קרה שלכיתה א' נכנסתי
כשאני כבר יודע שאני טיפש ויצאתי כשאני יודע שאני טיפש
ומכוער.
למן כיתה א' ההצקות רק החלו להתגבר. בבית-הספר צחקו על איך
שאני נראה, על איך שאני מדבר. ילדים, למרות שהם נראים קטנים
ומתוקים יכולים להכיל בתוך גופם הקטן כמות גדולה מאוד של רשעות
אנושית. תנסו עכשיו אתם להרהר קצת - לכמה אנשים גרמתם לבכות?
חשבו קצת על ההשלכות של מעשיכם לאורך החיים, בכמה אנשים פגעתם
במהלך חייכם? אני בטוח שעכשיו, כשאתם נזכרים בעבר, אתם מרגישים
קצת לא נוח. מגיע לכם.
כאשר חזרתי הביתה, למצוא מעט מנוחה מאותם בריונים שדאגו להמחיש
לי את מעמדי, חטפתי מכיוון אחר. בבית, ההורים שלי שנאו אותי,
תמיד העליבו, לפעמים גם בלי סיבה. הם היו מגיעים מיום מתיש
בעבודה, מעוצבנים, כועסים, ומי חיכה להם בבית? אני. ולכן, משום
שאני הייתי שם בשבילם הם פרקו עלי את הכל. לפעמים גם המריבות
ביניהם הסתיימו בהטחת האשמות והעלבות כלפי. לפעמים חשבתי שאם
אני באמת מפריע להם כל-כך אז אולי כדאי שאצא מהבית, שלא אראה
אותם שוב, כדי שיהיה להם קצת שמח בחיים. אבל לא היה לי לאן
לברוח, אז נשארתי.
לפעמים תהיתי אם אני באמת הבן שלהם. חשבתי שאולי אם אני מאומץ
אז יש להם קצת סיבה לכעוס עלי, כי אני לא באמת הבן שלהם והורים
אחרים השאירו אותי אצלם וברחו, אני בטוח הייתי כועס על זה. אבל
זה לא נראה לי הגיוני, כי לי ולאבא יש את אותו אף מכוער בדיוק.
אז הגעתי למסקנה שהם סתם שונאים אותי, כי הם חשבו ודמיינו
לעצמם שיצא להם בן קצת יפה יותר. הורים תמיד מדמיינים שהילד
שלהם יהיה הכי חמוד ויפה בגן ושהם יוכלו לצאת לשחק איתו בגן
המשחקים, וכשיצא להם ילד מכוער כמוני הם התאכזבו ולכן הם
מטיחים בי את כל אכזבתם בצורת מילים מעליבות.
בכיתה ה' או אולי ו', כבר הגעתי למסקנה שהזמן מתחיל לחמוק מבין
אצבעותי ושכבר אין תקווה שהסיפור "הברווזון המכוער" יהפוך
להיות הסיפור האוטוביוגרפי שלי. לכן החלטתי שכדאי להשלים עם
העובדה שאני ילד מכוער וטיפש, שאולי זה שילוב לא נעים אבל זה
מה יש. אז השלמתי. קולותיהם של הורי, קולותיהם של אותם ילדים
שהציקו לי, כל הקולות האלה התאחדו בראשי לקול אחד. קול חזק,
מאיים, מפחיד. הוא דאג לאמלל אותי גם כאשר אחרים לא היו
בסביבה, הוא דאג להעליב אותי גם כאשר הייתי לבד, בין מחשבותיי
שלי. עם הקול הזה כבר לא היתה שנייה אחת שבה לא הייתי נתון
למתקפה מילולית, עם הקול הזה הייתי מושפל בכל רגע, לפעמים
אפילו בחלומות.
בסוף חטיבת-הביניים כבר הייתי אאוט-סיידר מושלם. בראתי לעצמי
פינה אפלה משלי והתבודדתי בה. לא עניין אותי להכיר אנשים
אחרים, כולם היו אותו הדבר בשבילי. כמעט שלא דיברתי באותן
שנים, כבר ידעתי מה יש לכולם להגיד, כבר ידעתי שאני לא רצוי,
כבר ידעתי שהם לא מעוניינים בי.
בכיתה ט' זו היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לחתוך את עצמי. באותו
יום ניסיתי לדבר עם דנה. דנה היתה ילדה חמודה שישבה תמיד בסוף
הכיתה ושרפה את הקצוות של השולחן. היא מצאה חן בעיני, היא לא
צחקה עלי אף פעם, היא פשוט ישבה שם בפינה ולא הקשיבה לשום דבר.
חשבתי שאולי אם היא לא צוחקת עלי היא מחבבת אותי, בראתי לעצמי
טיפת תקווה. אז באחת ההפסקות ניסיתי להגיד לה משהו, בהתחלה היא
לא הקשיבה, אז ניסיתי להגיד לה שוב. ואז היא העליבה אותי בפעם
הראשונה, תמיד יש פעם ראשונה. טיפת התקווה שלי התאדתה והפכה
לדמעות.
נכנסתי למקלחת, עמדתי מול המראה והבטתי באדם שאני שונא מכל.
באמת היה נמאס לי מעצמי באותו רגע. הושטתי את ידי אל עבר סכין
הגילוח שלי. קניתי אותה לפני חודשיים וכמעט לא השתמשתי בה,
הלהב עדיין הבהיק באור המנורה. הצמדתי את הלהב אל כתפי ובתנועה
אחת מהירה משכתי אותו הצידה. חוט דק של דם בצבע השני נפרש על
כתפי, זה היה נהדר. המשכתי לחתוך, כמו קצב שפורס נקניק, הכאב
היה נהדר. עם כל משיכה של הסכין הרגשתי את נפשי מתמלאת באושר,
נקמתי באדם השנוא עלי מכל, נקמתי בבשר הזה שעוטף את נפשי וממרר
את חיי. הבטתי בפנים החיוורות שנשקפו אלי מן המראה, הסתכלתי על
ידי השמאלית שהיתה מגואלת כולה בדמי המקולל. אותו קול מאיים
ששלט במוחי שלט כעת גם בפי והחל להטיח עלבונות בדמות הנשקפת
אלי מן המראה. "מגיע לך!" צעקתי על עצמי. "אני שונא אותך!"



אני זוכר את אותו יום, הכל אני זוכר, גם עשיתי לעצמי צלקות בכל
מאורע חשוב - כדי שלא אשכח. מאז כיתה ט' התמכרתי לאותה הרגשת
חיתוך בבשר החי. עשיתי זאת בכל פעם שהיה לי קשה מדי. היו לי גם
ימים קבועים.
ביום האהבה, כשהכל מקושט בצבעי הוורוד והאדום המזוויעים הללו,
וכל הזוגות יוצאים כעכברים מחוריהם ומתנשקים ברחובות כאילו מחר
סוף העולם. שנאתי את היום הזה, הוא גורם לך לחשוב כאילו האהבה
היא דבר מובן מאליו, משהו שיש לכולם, חוץ ממך.
גם בסילבסטר חתכתי את עצמי. כשכולם היו יוצאים למסיבות, סופרים
לאחור למתנשקים בדיוק בחצות, אני הייתי יושב באמבטיה עם סכין
גילוח ומביט באותו נוזל אדום שעושה לי כל-כך טוב.
בנוסף הייתי חותך את עצמי בכל פעם שהיה מאורע שפחדתי לשכוח,
רציתי שתמיד יהיה לי סימן שיזכיר לי עד כמה אני דפוק.
אבל מעל לכל אלה היה יום-ההולדת שלי. ביום-ההולדת שלי פרץ
השנאה כלפי עצמי היה מרקיע שחקים. ראשית, ביום-ההולדת הייתי
לובש תמיד חולצה שחורה וצם. הייתי יושב וישן אך ורק על הרצפה,
חושב על השנה שעברה, על כל מה שחשבתי שאהיה ולא הייתי, על כל
מה שחשבתי שאעשה ולא עשיתי. הייתי מתאבל על עצמי, מתאבל על-כך
שהגעתי לעולם וטימאתי אותו. אבל באותו יום, אותו יום שאני זוכר
יותר מכל כבר חציתי את כל הגבולות.



ניגשתי אל המגירה התחתונה של הארון שעמד בקצה חדרי. בקצה הימני
של המגירה עמדה קופסה שחורה וקטנה. בתוך הקופסה הזו נח אולר
שדוד מואיז קנה לי משוויץ לרגל הבר-מצווה. כמה ששמחתי כשקיבלתי
ממנו את האולר הזה. כולם הביאו לי רק צ'קים לבר-מצווה, כאילו
אכפת לי באמת מכסף שהולך להיות כלוא בבנק במשך שמונה השנים
הבאות. רק דוד מואיז הביא לי משהו מוחשי, משהו שאפשר לגעת בו,
להרגיש אותו. כסף לא נותן לי שום דבר בחיים, אבל עם אולר אפשר
לבנות דברים, עם אולר אפשר לצור לעצמך חץ וקשת למשל.
הוצאתי את האולר מהקופסה השחורה שלו, הוא היה אולר יפה, בצבע
אדום, גדול אך לא יותר מדי. נכנסתי לאמבטיה, ההורים יצאו
לארוחת ערב באיזו מסעדה מלוקקת בצפון העיר. מילאת את האמבט
במים חמים והתחלתי להתפשט. הבטתי בגוף המכוער שלי, השנים רק
הוסיפו לכיעור שלו. הדבר היחיד שהיה יפה בגוף המגעיל שלי היה
אותן צלקות, כמה שאהבתי את אותן צלקות, הן הזכירו לי הכל.
"זהו!" אמרתי לדמות במראה, "נמאס לי כבר ממך! נמאס!"
סגרתי את זרם המים ונכנסתי לאמבט, מתעטף בחמימות הנוזל, נרגע,
כמו עובר בבטן אימו.
פתחתי את הסכין הכי גדולה של האולר שלי, שמחתי על-כך שהשקעתי
שעות רבות במשך השנים על השחזתו ונקיונו של האולר. הצמדתי את
הלהב החד אל בשר זרועי, ממש על הורידים, ומשכתי. הכאב היה
עצום, הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. שתבינו, בחתכים הקודמים
שלי לא התקרבתי לאזור הורידים, חתכתי סתם כך בשביל הכיף,
פחדתי, חשבתי שאולי יש עוד תקווה. בנוסף, הלהב של האולר היה
הרבה יותר חד מהלהב של סכין הגילוח.
אט-אט מי האמבט החלו לשנות את צבעם. בתחילה הוורוד לא מצא חן
בעיני, הזכיר לי יותר מדי את יום האהבה. אך עם הזמן הצבע הפך
לכהה יותר וחושי החלו להתערפל. ראשי החל להסתחרר, מערבולות
החושים התישו אותי. הנחתי את ראשי לאחור, נשמתי בכבדות, עצמתי
את עיני והנחתי להם לחזות במה שרק ירצו. אשליות והזיות החלו
לתקוף אותי מכל עבר, עד שלפתע הכל נקטע.
אני זוכר את קולה של אמי קוראת לי, אני זוכר שלא היה בכוחי
להשיב לה. אני זוכר אותה פותחת את דלת האמבטיה ופורצת בזעקות.
זהו, משם אני כבר לא זוכר. כאשר היא פרצה בזעקות איבדתי את
ההכרה, אני רק זוכר שקיוויתי שהם מצאו אותי מאוחר מדי.
אני זוכר שיום לאחר מכן מצאתי את עצמי שוכב על מיטה
בבית-חולים, ידי חבושות ומנת דם תלויה מעלי. כל מה שרציתי היה
שאותה נערה מסוף הכיתה תבוא לבקר, עדיין לא הפסקתי לחשוב עליה,
רציתי שהיא תבוא ונישן מחובקים בחדר הזה רק ללילה אחד. אך
רצונות לחוד והחיים לחוד.



עכשיו העבירו אותי לכאן, הכותונת הלבנה הזו נדבקת לבשרי. הכל
כאן כל-כך מגעיל, הכל כאן לבן מדי. הם חושבים שהם יצליחו לרפא
אותי בעזרת כדורים. הם חושבים שתרופות יכולות לרפא רגשות.
תרופות זה לגוף, לא לנפש, אבל לכו תנסו להסביר להם את זה. הם
חושבים שכדור עם שם מצחיק יכול לגרום לי להפסיק לזכור. הם
חושבים שכדור יכול לגרום לקול הזה לשתוק. הם חושבים שכדור יכול
להוות תחליף לאותו חיבוק שאני צריך יותר מכל. הם חושבים שבמקום
לנשק מישהי אני יכול פשוט לבלוע כדור ולהרגיש אותו דבר. זה
מצחיק לחשוב שמישהו באמת חושב שכדור קטן בצבע צהוב יכול לגרום
לי להרגיש אהבה, או להפסיק לחפוץ באהבה. הם חושבים שכל עוד אני
יושב משותק, ללא מחשבות, הקול לא מדבר ואותם רגשות ופחדים
חולפים מראשי. הם חושבים שאם הם יגרמו לי להפסיק לחשוב הם
ינטרלו לי את הנפש ובכך אני אתרפא. אבל אני יודע ששום דבר כבר
לא ישתנה. אני יודע שברגע שאני אתקל שוב במכשיר חד העבר יעשה
את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - לחזור על עצמו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להתפקד!



-מתוך הספר "137
דברים שהאדם
שמסתכל את תוך
מכנסיו כנראה
חושב"


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/8/06 11:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנטואן א. פלרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה