הילד בעל המבט הנופל, זהו אותו הילד הנמצא כאן מולי היום.
מביטה בו, ונזכרת איך פסעו רגליו הקטנות מחדר האמבט,
והשאירו עקבות קטנות, נראות ולא נראות.
אני זוכרת את השיער הרך, והתלתלים שהיו קושרים את
אצבעותיי באותן הדקות שהייתי מלטפת את ראשו הקטן.
את האצבעות הקטנות התופשות חזק בצווארי לבל ייפול.
ואותו החיוך, אותו החיוך... רק המילים
כבר מעבירות בי צמרמורת, וקור בגופי.
חיוך קטן, לילד קטן. זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.
הילד בעל המבט הנופל, זהו אותו הילד הנמצא כאן מולי היום.
אלו אותן הפנים אך היום שוממות הן וחסרות הבעה.
הילד הזה, זהו אותו הילד שכל כך קל לזכור
איך ריחו היה ממלא את הבית, שעיניו האירו את החיים
וקולו מתח חיוך בשפתי כל האנשים. כן, זהו הילד.
זה אותו הילד שלי. אותו הילד שאהב, ששנא, שחיבק ושצחק.
אותו הילד שפגש משאית קצת בדרך אחרת.
אותו הילד שחכמתו התגלתה לכל העולם, ולא בדיבור.
הילד בעל המבט הנופל, זהו אותו הילד שנמצא כאן מולי,
הילד שפניו ממוסגרות ומגעו כקרח.
כן, זה אותו הילד.


מוקדש לצוריאל
שנהרג לפני שנתיים מפגיעת משאית.