נערי היקר, איך הלכת ממני אתמול
והפכתי הבית, לא נשאר לי חצי אקמול
הו לבי הדואב, נשמתי הקרועה, הרופסת
כבר עישנתי - א-אה, אהובי  - את חצי המרפסת

כל מעיי מתהפכים, רצוצים, עת תבוא נכוחה
להרעים בין קרעי זכרוני -
"כדורגל זה כמו משפחה!"
ודמעות אהבה עוד אכביר, גם לילות אקונן
עת אביט קרועת עין ונפש בדוסון וג'יין,
הן הכאב הוא נדיר, אין חמלה - אין מרפא - אין מזור
ואפילו בובה מתנפחת כאן לא תעזור
איך אשתנה בשבילך, נשמתי -
אתרקם להיפוך המוחלט,
אז אולי שוב אליי, מחמדי, ותחזיר אתך את השלט?