ושוב לפנות בוקר כשעוד כולם ישנים
כשרק החלו להתעורר הציפורים,
כשהשמש רק התחילה להקיץ משנתה
ובשמיים הלילה מתרפק על האופק בשתיקה,
אני חושבת עלייך...
על רגש אמת ודמעה של כאב,
על ליטוף של שלווה ודקירה שבלב,
על שיחות ארוכות ווידויים של שעות
אני לא שמה לב איך השעות להן עוברות
איך אהבנו יותר מהחיים ועכשיו לא מדברים,
הכל פתאום אסור ונחשפו כל השקרים,
האמת נהייתה שקרית והשקר רק מכאיב
אולי עם הזמן הכל עובר או יותר נכון נרגע
אבל עד שהזמן יחלוף, הכאב לא הולך הוא רק בא
כבר לא בוכה בלילות, כבר לא בוכה בימים
מסתכלת בחלון ורואה פרחים סגולים
להם לא כואב, להם אין דמעות
הם רק פורחים ופורחים עד שנגמרות להם השעות
ובסוף הם נובלים, לאט, לאט נגמרים
חושבת עלייך ועל וורדים אדומים
חושבת פעמיים אם להמשיך פה לחיות
ואז נזכרת שנשארו לי עוד כמה משאלות,
פתאום קולטת שאיבדתי אותך
ולא משנה מה נרצה, האהבה שוב לא תפרח
החיים שלי עוברים לנגד עיניי
ואני צריכה לנצל את התקופה הזאת בחיי
חוזרת לעצמי ובחדר אפלה,
מסתכלת בחלון והלילה שוב פעם בא.