לפעמים היא באה מטפטפת לי את נוכחותה, כמו שעווה רותחת, ככה,
כל פעם קצת... עד שאשרף כולי היא לא תירגע.
כן, זה אני שלימדתי אותה על שרפות. עכשיו עם האש הזאת היא באה
לכאן, בכל פעם קצת...
לא. אני לא בוכה בגללה. היא תמיד תשאר קטנה רק עכשיו כשהיא כאן
ולא מביטה בי, זה גורם לי להביט בה.
כל חיי התהלכתי עם שיריון. "תישמרי לך!" הייתי מזהיר אותה "יש
שם אריות בחוץ".
והנה עכשיו היא שורטת אותי, את הנשמה שלי עם הציפורניים האלה
שלה.
היכן החביאה אותן כל השנים האלה?
אני יודע, זה היה אבוד בעיניה. היא הנפש הטהורה, אני הזאב הרע
בסיפור הזה שלה.
תמיד הייתה איתי אבל לבד. לא נשארת עד הסוף, בדיוק כשהייתי
חושב, "הנה יש לי אותה"...
הייתה הולכת רחוק רחוק וכעת הלכה רחוק מדי. לא רואה אותה, לא
שומע כבר...
רק מרגיש, היא לא שלי יותר.
רק של אחד שלא יודע דבר כשהיא מחייכת אליו את החיוך התמים
שלה,
מחממת אותו בלילות, שוכבת ככה כמו שהיא יודעת לפתות.
אני לימדתי אותה שתהיה מוכנה בשבילו...