אדווש, אדווי של חברותייך.
שוני של עיינה.
ומה את שלי, אם בכלל?
היום, בסופן של שנתיים,
שנתיים תמימות בלעדייך,
על מה אצטער ביותר?
שלא היית בסמינר המשלחת שאחרי התאונה,
שלא יכולתי לומר לך שם פשוט
שלום.
לא עובר יום שבו אני לא חושבת
על הרגע שלא היה.
מדמיינת את עצמי רואה אותך,
וככה סתם שולחת לעברך -
"שלום", "היי", או: "מה נשמע?"
ואיזו תוספת של חיוך,
כדי שתוכלי להיות בטוחה
שאני כבר לא כועסת עלייך.
וסולחת על מה שביקשת סליחה
בדיוק שבוע לפני התאונה.
לכל מכרייך יש זכרונות ממך.
ולי? לי אין כלום,
מלבד אותה משבצת ריקה -
"אדווה".
שלעולם כבר לא יהיה לה סיכוי
להתמלא בהיכרות, ולו השטחית ביותר,
איתך.
ולעולם אהיה אובדת בשממת אי הידיעה
אותך.
ולכן, מדי יום בחושבי עלייך,
אבקש את סליחתך על שלא אמרתי פשוט
שלום.