החייל קם בבוקר, נחוש כהרגלו והסתכל לעבר המטרה. היא, גם
כהרגלה, ניצבה שם דוממת גבוהה ומאיימת. הוא השקיף מטה ממרום
מושב המצביא שלו לעבר חילותיו. ממושמעים ומסודרים בשריונם
המסוקס הם חיכו שם לאות הראשון של היום, החרבות מצוחצחות
ושלופות והבליסטראות מתוחות ונכונות.

עוד יום של לחימה, הוא נאנח לעצמו, וידע, כי בסתר ליבו הוא
שואף לשלום, אך המצב היה בנקודת האל-חזור והחיילים רצו כבר
לראות דם (גם הוא היה חייל). האות ניתן והקרב חודש מאותו מקום
בו הופסק ביום שלפני. היה נדמה לו, למצביא, כי צבאו נלחם כנגד
מבצר דמיוני, שהרי בסופו של כל יום כשבדק את ההתקדמות נוכח
לגלות, כי זו, כמעט שלא הושגה, כאילו שחיילותיו נלחמו באוויר
והפסידו.

אך לא כך, הוא ידע, המבצר אכן שם וזוהי בדיוק אחת מתחבולותיו
השטניות, כך הוא הגיע לחוזקו האימתני, כך הוא ניצב לו מאז
שהמצביא גילה אותו, מאז שהוא הבין כי מבצר חבוי זה קורה תיגר
על שלטונו, על הישגיו. אך מאז כבר הבין כי את המבצר הזה לא
יוכל לגדוע מעל האדמה כפי שעשה לכל כך הרבה קוראי תיגר לפניו.
מבצר זה, הוא ידע, עשוי מאותם חומרים עמידים שהוא עצמו היה
עשוי מהם.

הוא פחד, אבל זאת הייתה משמעות היותו לוחם, כי הדרך היחידה היא
התמודדות פנים אל פנים, וזאת, בעצם, הייתה מהות המלחמה שלו.
אותו מבצר מקולל שמר על סודותיו בעוצמה שבה הוא עוד לא נתקל,
אם רק הייתי יכול לראות למי שיושב שם את הלבן בעיניים, הוא
נאנח, הכול היה נראה אחרת.

קולות המלחמה גברו והמצביא הנודע התפנה לניהול הקרב. קולות
הפצפוצים, הנאקות ומהלומות הקרב גאו ועלו על כול השאר וכמו
שכפו עצמם על כול השומע אותם כמי שאומרים יפה השעה למלחמה. כי
הרי ידוע שאין עשן בלי אש...

והנה הפוגה והוא, המצביא, שואף אוויר ותוהה עד מתי יעמוד המבצר
על איתנו ומביט מטה אל שדה הקרב, אל חייליו ומרכבותיו ופתאום,
בין אגלי הזיעה הוא חושב שהוא מבחין בצבע עור, ללא שריון?! ללא
חרב או מגן?! מה הוא זה? וכיאה למצביא הוא ישר חושב... בוודאי
מרגל! וכהרף עין הוא יורד לאזור הקרב ושם בינות למשברים הוא
מוצא את אשר חשב כי ראה...

אולם לא מרגל הוא ולא חיה אלא ילד... ילד??? הוא מזדעזע, מי
הרשה לך להיות פה? והילד מפוחד מאד למראה כל החיילים בשריונם
ועוד יותר למראה המצביא הגדול והוד רומו משיב בלחישה "רק רציתי
לשחק". ועם מי בדיוק רצית לשחק במקום האומלל הזה? שואל המצביא.
אה... הילד מהסס ואומר, פה באמת אומלל אבל יש פה קרוב מבצר
מוגן שמאחורי חומותיו ישנו מקום נהדר של צחוק ואושר וגם בכי
ויופי, מקום בו ילדים אוהבים לשחק!

המצביא הזדעזע, הייתכן שהילד הקטן הזה הצליח היכן שהצבא העצום
בעולם נכשל, הייתכן שהוא מצא את נקודת התורפה של המבצר?! איך
מצאת אותו? הוא שואל מאחר והוא חשב שקיום המבצר הינו סוד גמור
שאפילו ליחידות המודיעין המהוללות שלו לקח שנים לגלות. לא
מצאתי משיב הילד... סתם הלכתי ופתאום הוא היה שם... נו... ו...
איך נכנסת?
שאלו אותי מה אני רוצה ואמרתי שאני רוצה לשחק...
ו...??? המצביא כבר היה מאד חסר סבלנות...
והדלת נפתחה ונכנסתי... אתה יודע, הילד הוסיף, ממש רגוע שם
ונחמד... וירוק... הרבה יותר נחמד מהמקום האומלל הזה שלך
פה...

הילד הוסיף חיוך וצחק... אני יכול ללכת עכשיו, הוא שאל, ודומה
שידע כי כן כי הנה הוא כבר נעלם במרדף אחרי נמלה כזאת או
אחרת.

והמצביא? המצביא, שתק... הרבה זמן... הוא פחד מדי בשביל לשחק,
בלי חיילים, בלי צבא,
רק הוא והילד... והילד, הרי, כבר הלך...